סבתאל'ה 13 – ומתי הזמן, אם בכלל, לחשוב על עוד ילד?

לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר קרוב שנמצא בתחילת הריון שני וזה כשלעצמו משעשע: הכאבים שלה, הבחילות שלה, העייפות שלה אבל "הם" בהריון. זה כנראה חלק מהניסיון הזה לשנות את בחירת המילים ולהתאים אותם לשיוויון בין המינים או לאשליית השיוויון של שנות האלפיים. יש הכנה לשיוויון אבל אין שיוויון. אני מרגישה שזו כשלעצמה סוגייה מעניינת וארחיב עליה בפוסט אחר, על האם יש שיוויון והאם זה בכלל אפשרי שיהיה שיוויון מתוך השוני התהומי במהות, בהגדרה, באישיות. ובחזרה לענינינו, אותו חבר אמר לי ששלושה ילדים זה הרבה. "אין מספיק זמן על מנת לחלק את תשומת הלב בצורה טובה לכל ילד, הנטל הכלכלי גדול ושלא נדבר על הנטל הנפשי". יש בזה מן האמת ומצד שני, נקודת המבט שלי היא שלמרות שכל ילד מקבל תשומת לב פחותה מההורים, הוא מקבל תשומת לב גדולה שבעתיים מעוד ייצור קטן דמויי אח או אחות. בהתחלה אח קטן ובכיין אך עם השנים, עוד מישהו קרוב שאוהב ומשחק ומקשיב וכן גם רב לפעמים. זה השיעור הראשון לחיים, ללמוד להיות ראשון בין שווים, כמו בערכי צה"ל. אחד מיני שלושה, ארבעה או חמישה ובכך להפוך, אולי, לייצור פחות אגואיסטי ויותר חולק, יותר מאפשר, יותר חברותי.

חברה אחרת שנמצאת בהריון רביעי אמרה שהיא מרגישה את אותו הדבר. שאולי זה עוד לא הזמן, אם בכלל והנטל הכלכלי והלוגיסטיקה… גם כאן הכל נכון. אז אם זה אף פעם לא הזמן כי יש עבודה, זוגיות (נו, הדבר הזה שהרגיש פעם כל כך ביחד לפני שהגיעו הילדים), ילדים נוספים, מחוייבויות, רוצים כבר לחיות, אז אולי זה תמיד הזמן?! ולא, תודה ששאלתם, השעה שלי לילד רביעי לא הגיעה ואולי גם לא תגיעה, אולי ובכל זאת זה כנראה אף פעם לא הזמן ויחד עם זה, זה תמיד הזמן להכניס גם את הילד הנוסף למשוואה ולשלב גם אותו בעסק המשפחתי הזה.

אמא שלי, שתחיה, גדלה בבית עם עוד 14 נפשות חוץ ממנה. משעשעת אותי המחשבה על סבתא שלי ז"ל פותחת את הבלוג אמאל'ה 13. רק המחשבה על 13 הריונות ויותר מזה, על 13 לידות בלי אפידורל, גורמת לי לנוע על הכסא בחוסר נוחות. בדירת הארבע חדרים הקטנה בה גרו בכרמל, בחיפה, לא היה מקום לפינוק. עזבו פינוק, לא היה מקום נקודה. תדמיינו דירת 4 חדרים, כזו כמו שאני מקטרת שאין בה מקום לחמישה נפשות, מאכלסת בגאון בסביבות 12 נפשות, בהנחה שהאחים הגדולים כבר עזבו את הבית עד שהקטנים נולדו.  מסיפורים אני יודעת שלא היתה לאף אחד מיטה משלו. הכל התנהל בשיטת כל הקודם זוכה.

מכירים את משחק הכסאות המוזיקליים, כל פעם מורידים כסא אחד וכשעוצרת המוזיקה תמיד נשאר מישהו בלי כסא? ככה היה גם שם. מי שחזר אחרון בערב היה צריך לשבת קצת ליד הפייסבוק ולחכות שמישהו אחר יקום לשירותים ואז היה תופס לו את המיטה. ואם נהיה רציניים, היו מורידים מזרונים וישנים ראש זנב. לא היה שלי, שלך, הכל היה שלנו. שלהם. מוכרחה לציין שאמא שלי היא אחד האנשים היותר חברותיים וחולקים שאני מכירה ואני בהחלט זוקפת את זה לזכותם של סבי וסבתי או לזכותו של השבט כולו.

הקטנים למדו מהגדולים שלמדו מהגדולים יותר וכך הלאה. אז אני כמובן לא מעודדת לעשות 13 ילדים וגם לו הייתי מעודדת אני לא מצליחה להבין איך אפשר לפרנס בכבוד, בעולם המטיריאליסטי שלנו, חמולה כזו ושלא לדבר רק על הסעות בבוקר לבי"ס ולגן שמצריכות השכרת מיניבוס. אז כל פעם כשאני מקטרת או חושבת שלי קשה, אני נזכרת בסבא וסבתא שלי ז"ל ומצדיעה להם.

מאמא שלי ומשיחות עם הדודות אני מדמיינת חיים שלווים ומאושרים. לפני דייט של אחד האחים או האחיות, היה נפתח סלון יופי בבית וכל 9 האחיות כבסו, גהצו,סרקו ואיפרו כדי שהאח או האחות שהיה להם דייט יהיו הכי יפים שאפשר, מי אמר שוביניזם?! עכשיו אני מבינה שאולי היה להם אינטרס קולקטיבי נוסף, הם היו חייבים להבטיח לעצמם מקום בדירה ולכן מהרו לסייע בהכנות ובמציאת שידוכים לאחים.

הזכרון החזק שלי כנכדה, בין משהו כמו 45 נכדים כיום (אז היו קצת פחות, שיהיו בריאים, מי סופר כבר…) ועוד מספר כמעט זהה של נינים, הוא השבתות של ה"סְחֶנָה" (שחינה, חמין, צולנט או איך שתרצו לקרוא לזה) המשפחתי. מיליון סלטים בטעמים ובצבעים שגם אם אתאמץ מאוד לשחזר כנראה לעולם לא אצליח. עשרות חלות שצריך לבצוע (בבית דתי לא חותכים בשבת). היתה חוויה קולינרית. הדלת היתה נשארת פתוחה ולא בשביל אליהו אלא כדי לאפשר תחלופה טובה יותר של אוויר וגם כדי שאנשים יוכלו להמשיך ולנהור לבית הקטן בהמוניהם. לא מבינה איך היה מקום לכולם, אבל עובדה. כולנו ישבנו ליד שולחן ואכלנו לשובע וגם מעבר וכל מי שסיים לאכול וקם מהשולחן, איפשר לאחר לשבת. סאגה שנמשכה שעות, בשיטת הכסא החם, אחד קם ואחר מתיישב.

מיד אחרי האוכל ולפני שמספיקים לפתוח כפתור לרווחה, תה עם נענע ועוגיות תוצרת סבתא להתפאר כבר היו על השולחן. הכל היה מתוקתק בסדר מופתי ממש כמו במסעדה משומנת היטב. היום כשאני מארחת 20 איש זה פרויקט חוצה יבשות שמצריך ממני התארגנות והערכות של ימים לפני, אחרי ובאמצע.

ככה היה כל שבת בבית של סבא וסבתא ומיד אחרי שכולם סיימו את ארוחת הצהריים ובזמן הלא רב שנותר לפני שכבר החלה ארוחת הערב, היתה נוצרת חלוקה לחדרים, כל קבוצה בחדר אחר ואני בתור ילדה הייתי עוברת מחדר לחדר ומקשיבה לשיחות על כדורגל, מחירי הדירות שעלו ובחדר בו סבתא ישבה הייתי שומעת סיפורי אלף לילה ולילה על החיים במרוקו ועל "ז'וּז' דֶל עכברים" ובתרגום, שני העכברים, עכבר העיר ועכבר הכפר חצי בעברית, חצי במרוקאית ומתגלגלת מצחוק. רק לשמוע את סבתא מנסה לתרגם לצברים שכמונו את הסיפור ושוברת את השיניים בעברית היה חוויה.

אני ממש זוכרת את הבניין רב הקומות, המצחיק הזה, שם ברחוב "יד לבנים" בחיפה שיושב על צלע הר והכניסה אליו מאמצע הבניין. 20 קומות למטה היתה רחבה גדולה ומכולת, קומה אחת מעל היתה רחבת משחקים והיציאה לרחוב עצמו ועוד אי אילו קומות מעל. זוכרת את ההנאה משבת שקטנה, משפחתית, כשרה למהדרין ומלאה בצחוק ילדים ובשאריות גרעינים שחורים…

יצא פוסט נוסטלגי על שבתות הסחנה אצל סבא וסבתא כשהכוונה הראשונית היתה רק לתת עוד חומר למחשבה בעניין תשומת הלב שצריכה להתחלק בין הילדים ככל שיש יותר כאלה. כנראה שגם כאן זה עניין של פרספקטיבה. אז לא מתחייבת על מספר ילדים, הכל מלמעלה. אבל בהחלט עומדת לנגד עיניי החוויה והכיף שבמשפחה גדולה ומרובת ילדים. קל זה בטוח לא, אבל יש גם יתרונות והגדול שבהם הוא לחלוטין חוויית החמין והביחד במפגשים המשפחתיים.

עבודה יפה עשיתם, סבא וסבתא שלי ואני לוקחת איתי את הדרך היפה והמיוחדת שלכם לנהל בצורה הטובה ביותר את פרוייקט החיים המורכב והלא טריוויאלי בכלל הזה, שהרמתם.

מצדיעה ומתגעגעת!