חושבת (חיובי) משמע אני קיימת – פעילות "הורה מעשיר"

ביום שישי שעבר הרמתי את כפפת ה"הורה המעשיר" בכיתות של ילדיי הגדולים (גילאי 11-12). הפעם החלטתי לתת יותר מקום ל"עניי עירי" ובמקרה הזה נתתי קדימות לילדיי על פני "ריצת בוקר יום שישי" שלי שנדחתה להזדמנות אחרת. ניסיתי להעלות לסדר היום הכיתתי נושא שפחות נותנים עליו דגש בבתי הספר ולדעתי הוא חשוב פי כמה מלימודי חשבון, אנגלית וגיאוגרפיה: חשיבה חיובית, מחשבה יוצרת מציאות, יו ניים איט. הרי היא הדלק הקיומי שלנו, היא זו שעושה את כל ההבדל בין בינוני למעולה, בין אולי לבטוח, בין אי אפשר לאפשר. היא אמנם לא פיצחה עבורנו את קוד חיי הנצח אך היא חלק נכבד מסוד האושר, כמעט בבחינת "החיים והמוות ביד החשיבה החיובית". היא זו שעזרה לי אישית לצלוח סופת שלגים על הרי ההימלאיה, בגובה 5600 מטר ובקור מקפיא ולכל הפחות, מסייעת לי להיות קצת יותר טובה. עם עצמי. אז אם היא עושה את כל ההבדל בין חיים כהשרדות קיומית לבין חיים מאושרים, אם היא חינמית, במרחק חשיבה וסופר חיונית לנו בחיי היום-יום, איך קורה שאנחנו לא משתמשים בה מספיק?

את ההשראה לפעילות ספגתי לפני כחודש מהפוסט "עוף על עצמך גוזל" של המורה שרון כהן שהפך ויראלי. הכתה בי ההבנה שמעט מדי, אם בכלל,  אנחנו מעזים לדבר בשיבחנו, להגיד לעצמינו ולאחר מכן לסביבה כולה: "אה, ברור, אני מעולה, קטן עליי, אין ספק שאצליח". מושפעים לא מעט מ"נשמות טובות בדרך", מ"דרִים קילרים" מלידה שטורחים להוריד אותנו לקרקע, לנפץ את חלומנו, לקצץ לנו את הכנפיים ולגרום לנו להסתפק בבינוני, במקרה הטוב, תוך שהם מבהירים לנו חזור והבהר שלא נצליח, שזה קשה מדי, שחבל על המאמץ. גוזלים מאיתנו כל פיסת אמונה עצמית שקיימת בתוכנו ורק מנסה ללחוש "אולי בכל זאת שווה לנסות?!"

אז, עם כישורי הוראה סבירים, לא הרבה מעבר, החלטתי שהפעילות היא המסר ולכן הרשתי לעצמי לעוף על פעילות חווייתית, מעט אחרת, שאולי תשאיר קצה קצהו של חומר למחשבה עבור הילדים, קורטוב של הבנה שהחיים שלהם בידיים שלהם ושהאושר נמצא במרחק חיוך או מילה טובה, לא יותר מזה. (ותודה ענקית לנועה בן שלמה המוכשרת, בת שירות לאומי בעמותת "זיו נעורים", שסייעה ברעיון ובגיבוש הקונספט והכי חשוב, לא חוסכת בחיוכים ובמילים טובות, את נהדרת!).

חשיבה חיובית "הכל בראש" – הפעילות:

סידרנו את הכיתה בצורת ח', הגברנו את הרמקולים כשברקע השיר "מילה טובה", פרשנו מחצלת כדי לצאת מהקבעון ומהריבוע של השולחן, כדי להסתכל בלבן של העין. פיזרנו כרטיסים מנויילנים עם תמונה ושם של אישים מפורסמים: וולט דיסני, צ'רלי צ'פלין, איינשטיין, פיקאסו, מסי, הביטלס ועוד רבים וטובים וכל ילד בחר אישיות אליה הוא מתחבר. כל אישיות וסיפור החיים, הקשיים וההצלחות שלה. לאחר שהילדים סיפרו מדוע בחרו באישיות המסויימת, הרצנו בנקודות על גבי מצגת את סיפורם של האישים. את הקשיים והחולשות, את "קוטלי החלומות" בהם נתקלו במהלך הדרך ואת ההצלחות הגדולות.

גילינו שאלברט איינשטיין, לא דיבר עד גיל 4 ולא ידע קרוא וכתוב עד גיל 7, וולט דיסני פוטר בצעירותו  משתי עבודות שונות והוטחה לעברו הטענה שהוא חסר יצירתיות ומעוף. הביטלס הועפו ממשרדיה של חברת הקלטות בטענה שקבוצת אנשים עם גיטרה זה לגמרי פאסֶה ומסי הודח מקבוצת הכדורגל הראשונה בה שיחק בגיל 11 לאחר שהתגלה שהוא לוקה בחוסר הורמון גדילה שגרם לו להיות נמוך יותר משאר הילדים בני גילו. הופתענו שג'יי קיי רולינג היתה חד הורית ומובטלת כשהתחילה לכתוב את הארי פוטר ולימים הפכה לאדם הראשון שהפך ביליונר מכתיבה. אין-ספור סיפורי חיים מעוררי השראה.

המכנה המשותף אליו הגיעו הילדים היה שכולם אנושיים כל כך, כמעט ברי נגיעה. כולם חוו קשיים, נחלו כשלונות וידעו להפוך את אלה לזריקת מרץ ולמקפצה קדימה. כאשר עיתונאי שאל את תומס אלווה אדיסון שעשה 1000 דגמים כושלים של נורה עד שהמציא את הנורה: "איך זה מרגיש להיכשל 1,000 פעמים?" ענה לו האחרון תשובה גאונית: "לא נכשלתי 1,000 פעמים. הנורה הומצאה ב-1,000 שלבים". מילים, סמנטיקה, אריזה אחרת לפרשנות, דבקות, מעוררת השראה, במטרה ולפני הכל בעצמנו.

בשלב השני צפינו בסרטון הקצר "סיפור הצפרדע" שלאחריו כבר לא נותר ילד אחד שלא ידע להגיד במילים שלו מה נושא הפעילות: "מי שמאמין מצליח", "רק מי שלא הקשיב לקולות סביבו והמשיך להאמין בעצמו הגיע לגדולות", "כוח רצון הוא המפתח להצלחה" ועוד שלל כותרות שכולן מילים נרדפות לחשיבה חיובית. חייכתי לעצמי, לכולנו יש את התובנות האלה מגיל אפס, בילט-אין בסיסטם, מעטים מאיתנו, במקרים מעטים מדי, יודעים לשלוף אותן, לא כל שכן, מצליחים ליישם.

השלב השלישי כלל דמיון מודרך בחושך ובעיניים עצומות: " תדמיינו שאתם בתוך מסדרון לבן, ארוך, בלי קירות, בלי חסמים שתוחמים אותו. ריק. הגבולות היחידים שיש לו הם הגבולות שאתם מייצרים. לכל אחד מכם אני נותנת פלֶטת צבעים: צבעי גועש, צבעי פנדה, טושים, עפרונות מכחולים מכל הסוגים… לא חסר לכם כלום. הכל אפשרי, הכל בר ביצוע. אין מגבלות. אין מעצורים. תעופו עם הדימיון. כל אחד מדמיין את החלום שלו – אם זה להקים עסק, לטוס רחוק לראות נופים אין סופיים, לנגן בלהקה, להשתתף באולימפיאדה. אולי להיות כדורגלן מקצועי בעל שם עולמי או לפגוש את האדם שאתם מעריצים…" וכן הלאה.

השורה התחתונה היתה לדמיין מה היית רוצה להיות במקום בו אין מגבלות, אין אילוצים, כשהכל נגיש ואפשרי. זה זרק אותי לחשוב מה אני הייתי בוחרת בעולם אוטופי שכזה. אולי הייתי גרה באשרם וכותבת את הספר הראשון שלי או לוקחת תרמיל ענק ובו כל האנשים שאני אוהבת ונוסעת לטייל בעולמות רחוקים ואולי בכלל הייתי מקימה בית ספר כזה לחשיבה חיובית בו ילמדו, בחינם, כל האנשים שהאמינו בעצמם פעם ושכחו את זה איפשהו בדרך… בכל מקרה, כשפקחו הילדים את העיניים ושיתפו בחלומות שלהם, עמדתי שם נוכחת, מנסה לא לשנות את "תוצאות הניסוי" בעצם נוכחותי. אם רק היה זמן בלתי מוגבל לשיעור בו כל ילד יכול היה לספר בפרוטרוט את החלום שלו הייתי שומעת בהרחבה על הזכייה במדליה אולימפית בהתעמלות קרקע, על היורש של מסי ומתעכבת, כמובן, על הילד הפרטי שלי שסירב לפקוח את העיניים בסוף הפעילות והמשיך לדמיין את הכוכב החדש ביקום שיגלה כמדען ואת החיים החדשים שיאפיין בו. חייכתי ביני וביני, מאחלת להם ולכולנו את האומץ ללכת אחרי הלב ולהגשים את החלומות שלנו, את הזכרון שזה לגמרי בידינו ואת האמונה הפנימית שאנחנו בדיוק בדרך הנכונה.

נזכרתי כמה כוח יש למילים וכמה משמעות יש להן כשאנחנו אומרים אותן לילדינו חזור ואמור. הן הן, הופכות להיות המילים שהילד שלנו יאמר לעצמו בשלב מאוחר יותר, הן הופכות להיות עבורו "קול פנימי" מכוון, מוביל ומתווה דרך. יצאתי מהשיעור אופטימית  ומסופקת ועם המון חומר למחשבה על דור ההמשך המוכשר והשונה כל כך מאיתנו, לא לפני שסיימנו את הפעילות בכיתה בהענקת צדף ועליו מילה טובה אחת או שתיים לחבר היושב מימיננו. כי לפעמים כל מה שדרוש לנו זו מילה טובה. רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה….