המדיום הוא המסר
בתור מי שקוראת, כותבת ובעיקר מוחקת לא מעט כדי לכתוב שוב על מנת שיהיה מה למחוק, אני יודעת שמילים הן כוח, הן מהות, הן בוראות ויוצרות הוויה קיומית, מתארות מציאות, ממליכות מלכים ומנפצות חלומות. הן סוד החיים. מעריכה את התוצרת של אמנים טובים המחזיקים בצד השני של העט, נותנים דרור למילים. היום אני יודעת היטב לעמוד על טיבן להסביר, לספר, להזכיר ובעיקר לדייק ולזכך תחושה, מצב, יקום. יותר מהמילים הדבורות הנשלפות ומסתחררות בחלל החדר בלהט רגעי של הבזק מחשבה, אני מעריכה ומוקירה את המילה הכתובה. הנכונה, המאופקת, המדוייקת, האמיתית, הקולעת, הסוחפת, את זו המתחברת למילה נוספת ויוצרת משפט שנרקם לפרק שנערך לכדי עלילה הנכרכת לספר.
האמת היא שכבר בתור ילדה חלמתי להיות סופרת. כתבתי לא מעט אך לא הרבתי לקרוא, מתוך הנחה שעל מנת להיות סופרת בעתיד, עליי להגיע לכתיבה "טאבולה ראסה", ללא מקורות השוואה קדמונים, נקייה וחפה ממניירות, בתולית, ראשונית ובעיקר, לא מושפעת. במקביל, פיתחתי עולם פנטזיות, סיפורים ודמיונות פרטי על מנת שאוכל להזין את העלילה העתידית הנרקמת בי, כך חשבתי. בגיל העשרה המאוחר ולקראת הטיול הגדול של "אחרי הצבא" הבנתי שכדי למצוא את שיווי המשקל העדין והנכון לי בין מציאות לדמיון וכדי לייצר לעצמי עולם דימויים גדול, פורה ומפותח דיו עליי ללמוד, לקרוא, לגמוע ולשקוק ומאז ועד היום, כמו מאהבים לטינים נאמנים, אני נוצרת, זוכרת ושומרת פיזית (כמעט) כל ספר ששינה לי משהו, שהטביע בי חותם, ש"עשה לי את זה".
דווקא עכשיו, לקראת ימי החורף הקרים וההצטנפות הנלווית אליהם ועד שקינדל ייספק את הסחורה בכל הקשור לספרות עברית, המדיום מבחינתי עדיין חי ובועט. המדיום הוא הוא המסר והרבה יותר מזה. אז חשבתי, דפדפתי, נזכרתי, ריכזתי, התרגשתי, צררתי וערכתי את רשימת העשרים שלי בהא הידיעה. מצרה על עוד רבים וטובים בדרך שאולי שכחתי ולמרות זאת, מניחה שזה מקבץ ראוי ובהחלט מייצג לספרים שעיצבו, ייצבו, הצחיקו, גרמו לי לייבב בקול כמו ילדה, לצקצק בפולניות, להחסיר פעימה לא פעם, להחניק אנחה, לחייך בשובבות, לוותר על לא מעט שעות שינה… אלה שנצרבו לי עמוק בזיכרון, חזק בתודעה, אלה שהילכו עליי קסם ברבות השנים, האחד על שנינות בלתי מתפשרת, האחר על שפה גבוהה ומליצית, פיוטית כמעט, מבטיחה ושופעת, מעשירה ופואטית. היו שנצרבו על שום עלילתם המפתיעה, המעוף יוצא הדופן, תעוזה חסרת מעצורים, או זרימה קולחת, כזו שנכנסת מתחת לעור ולא מותירה שום סיכוי להניח את הספר. אני מפרגנת במיוחד לסופרים וכותבים ישראלים ולספרות מקור אך מעריכה כשרון בכל הז'אנרים, מכל הסוגים ומכל השפות. הפשטות המופלאה של תיאור מילולי הממחיש עד כדי מגע, תחושה, ריח – עולם חדש, אותנטי, אפשרי, שלם ועגול.
ספרים רבותיי ספרים
אלה עשרים ושלושה הרומנים שלי, המספור נאמן לעצמו ואינו מקרי:
1. ללכת בדרכו/ ג'וג'ו מויס
2. לא יכולה לשתוק/ הלנה מגר טלמור – ספר ביכורים, רומן מתח משובח וסוחף. כתוב לעילא ולעילא.
3. הגשר הנסתר/ ג'ולי אורינגר – רומן היסטורי מהמשובחים שקראתי.
4. נפש הומיה/ רם אורן – רומן הסטורי מרתק ומעמיק על תקופת היישוב הישן בארץ ישראל.
5. חשד לשיטיון/ מאיה ערד – רומן העוסק בזוגיות, זיקנה ובזהות ישראלית של ישראלים בחו"ל.
6. אם החיטה/ מיקי בן כנען – "אגדה מודרנית", היטיבו לומר. פעלולי אקרובטיקה משובחים לדמיון.
7. 50 גוונים של אפור/ אי. אל. ג'יימס – טרילוגיה ארוטית פורצת דרך בתעוזה, באומץ, ביכולת לסחוף את הקורא אל מחוזות הפנטזיה ומעבר לה.
8. סיפור אהבות/ כנרת רוזנבלום – רומן ריאליסטי על אהבה, זוגיות ארוכת שנים, תשוקה וחיבוטי נפש.
9. שבע שנים/ פטר שטאם – רומן אפל, אחר מכל מה שקראתי לפניו.
10. מאה שנים של בדידות/ גבריאל גרסיה מארקס
11. אותה אהבה כמעט/ מירי רוזובסקי
12. הכי נורמאלי בעולם/ שי שטרן – הכי זורם, הכי אותנטי, הכי קולח.
13. אהבות אסורות/ אמנון רובינשטיין – רומן היסטורי ארץ-ישראלי מרגש ומפתיע.
14. ארבעה בתים וגעגוע/ אשכול נבו
15. למאטיס יש את השמש בבטן/ יהודית קציר
16. סערת נפש/ יורם יובל
17. בילי בלום אוהבת ככה/ אהוד אשרי – ספר מתח סוחף ומסתורי.
18. כל החיים לפניו/ אמיל אז'אר – יש המשייכים את הספר לקטגוריית ספרי החובה – "לקרוא ולמות".
19. האיש שחשב שאשתו היא כובע/ אוליבר סאקס
20. סרט לבן על כיפה אדומה/ לימור נחמיאס
21. באדולינה/ גבי ניצן
22. עדן / יעל הדיה
23. התפסן בשדה השיפון / ג'יי די סלינג'ר – עוד מתקופת ימי התיכון העליזים שלי ועד היום.
אז, אם בא לכם להשקיע במישהו אהוב, תקנו לו עולם, ציירו לו גבולות גזרה כדי שיוכל לפרוץ אותם, תירמו את תרומתכם הצנועה למילה הכתובה, תביאו ספר מדוייק וטוב, רק אל תביאו ורד בעטיפה של פרגמנט…
