"כשאני לא מלטפת צ'ינצ'ילות או משתזפת בקאריבים עם בוז'י הרצוג, אני נחה…"
"איזה כיף לך שיש לך ילדים גדולים", אמרה לי חברה שיש לה שלושה בייביז קטנטנים, לפני מספר ימים. "את לא צריכה לנקות כי יש לך עוזרת. לאבק, קנית איי רובוט. כלים? יש מדיח. לבשל, בעלך מבשל ואת הזבל הילדים מורידים. אז, מה את עושה עם כל הזמן הפנוי שיש לך?"
"האמת? לא הרבה" עניתי. כל יום אני קמה בבוקר, קצת לפני שבע. מוודאה שכולם מקיצים משנת היופי, שהכלבה יורדת לטיול. עוזרת לבנים לבחור בגדים, בכל זאת, בשביל להנחיל קצת התאמת צבעים לדורות הבאים. עושה קוקו לבת, מתלבשת, מתארגנת, מוודאה שאף אחד לא שכח כלום, מסיעה לגן ולבתי הספר (בחופש – לקייטנה) ויוצאת לעבודה. בדרך עושה שיחות עבודה, שיחות "מה נשמע" עם סבתא ומשלימה פערים עם חברות. מגיעה לעבודה: עונה למיילים, כותבת בקשות, הולכת לפגוש אנשים מעניינים שיסייעו לי לקדם את העמותה, הולכת לפגוש אנשים פחות מעניינים בתקווה שיסייעו לי לקדם את העמותה, חוזרת מפגישות, מנסה להיות נחמדה, הכי נחמדה שאני יכולה. קוראת מיילים, עונה למיילים, מתקשרת לאנשים, קובעת פגישות עם אנשים מעניינים וגם עם כאלה שלא. מדברת. שואלת, עונה. מעלה תמונות, כותבת חומרים, כותבת בקשות, מנשנשת תוך כדי, זה תורם לריכוז. שמה לב שהשעה רבע לארבע מתקרבת, מסדרת את השולחן ויוצאת בריצה מהמשרד.
מסתובבת בחניון, מוצאת את האוטו, מגלה שמישהו חביב נצמד אליי עם האוטו, ככה קרוב-קרוב. חוגרת חגורת בטיחות, מתניעה, קדימה-אחורה, קדימה-אחורה, קדימה-אחורה, מצליחה איכשהו לצאת. מסננת קללה להוא שנצמד אליי ככה קרוב-קרוב. שמה וואיז לבדוק מה הדרך הכי קצרה לגן. מדליקה רדיו, אומרת לעצמי "תרגעי קצת, יש לך זמן איכות עם עצמך, רק את וגלגל"צ", הטלפון מצלצל וקוטע את הרצף, מגייסת נחמדות, מדברת עם אנשים נחמדים וגם עם כאלה שפחות. מגיעה בארבע ורבע לגן, נזכרת שתכננתי לשמוע קצת מוזיקה – זמן איכות. עכשיו אין זמן. מרימה, מנשקת, נוסעת הביתה, מנשקת ומחבקת את הגדולים, את הכלבה, מניחה התיק. משלמת חשבונות. קובעת תור לרופא. מסיעה לחוג התעמלות קרקע, מחזירה מכדורסל, מכניסה למדיח. מזכירה לו טסט לאוטו בעוד שבוע, הולכת לדואר לשלם את הטסט. מדברת עם המורה, מפעילה מכונת כביסה, יוצאת לקנות מתנה ליום ההולדת של חבר מהגן. תולה כביסה, מיד אחרי שמורידה את זו שעל החבל וזורקת לערימה הנצחית בסלון, "מישהו כבר ידאג לקפל את זה מתישהו וישים בארון". מזכירה לאמצעי שיש מבחן בחשבון מחר ולגדולה, עבודה במולדת. פותרת כמה תרגילים בחשבון של כיתה ד', ככה בשביל הכיף. בין לבין מקבלת 100 הודעות בווטסאפ מקבוצת הגן/ הכיתה שלו/ הכיתה שלה/ החוגים, הקייטנות, האמהות, האבות, המכרים והסטוקרים. עונה. מסננת. משתדלת להיות נחמדה, הכי נחמדה שאני יכולה.
נכנסת למייל לבדוק אם הגיע מייל דחוף שלא סובל דיחוי. יורדת עם הכלבה, מוודאה שאכלה וקובעת לה תור לחיסון. חושבת על יצירה לילדים לימי החופש הקרובים, הפעלות ותוכניות אומנותיות לגדולים לשעות הפנאי. מזמינה כרטיסים להצגות, כדי שיהיה על מה לכתוב בבלוג. הולכת להשקות ולארועי הורים וילדים, עם הילדים – בשביל הכיף, ברור, בשביל המינגלינג וגם כדי שיהיה על מה לכתוב, בבלוג. כותבת פוסט לבלוג. מוחקת. כותבת שוב.
קובעת נופש משפחתי, קמפינג עם חברים. מבטלת את הנופש כי מגלה שאי אפשר להביא לשם כלבים. מחפשת מקום חדש, משנה תאריך, קובעת נופש חדש. מזכירה בדיקת עיניים ולגרגר מי פה אחרי הצחצוח. מחבקת. מנשקת. מרגיעה. מתעצבנת. צועקת, נובחת. מחבקת, אומרת, קודחת. מלטפת. יושבת לשיחות נפש על פחדים ומשתעשעת בשיחות של "מה היה קורה אילו". מדברת על החלל?! הולכת לבדוק בוויקיפדיה האם באטמוספירה של הירח יש יותר מימן או יותר הליום. משננת שמות של דינוזאורים, מנסה לפתור סודוקו, לנפש, תוך כדי משחק "זכרון דרדסים" קדחתני, עוזרת במקלחות. מאיצה – "למקלחת!". מארחת חֶברה. במקלחת. מכינה ארוחת ערב, מפנה את מה שנשאר על השולחן, מקריאה סיפור, שולחת לישון. יש כוח-אין כוח, מחליפה לבגדי ספורט, נועלת נעלי ריצה ויוצאת לרוץ. חוזרת ספוגה-ישר למקלחת. יורדת עם הכלבה. עושה שיחת "איך עבר היום?", בכל זאת, קצת תשומת לב גם לבעל. מרגישה רגשות אשמה שלא ביליתי זמן איכות עם הילדים השבוע כמו שתיכננתי. הולכת לישון. קמה בלילה כשעוקצים אותה יתושים. מרגיעה כשהוא מתעורר מחלום רע, על הדרך עושה סיבוב בחדרים לכסות את כולם. בודקת שוב שהדלת נעולה. מסתכלת בשעון ורואה שכבר אחרי 00:30. רק סוגרת רשימת "טו דו" למחר ומעדכנת בנייד, שלא אשכח. מטעינה את הנייד ובחזור מביאה כוס מים לאמצעי. הולכת לישון, 6.5 שעות שינה, כמעט מטכ"לי וקמה קצת לפני שבע ליום חדש.
אז, מה אני עושה עכשיו, כשהילדים קצת גדלו ויש לי מלא זמן פנוי, את שואלת?! "אה, לא הרבה, ממש לא הרבה…"
* מוקדש באהבה לכל הנשים, האמהות לילדים קטנים וגדולים כאחד, לאלה המוצאות זמן ללטף צ'ינצ'ילות ולהאכיל מדוזות בגן החיות התנ"כי וגם לאלה שלא וכמובן, גם לכל האבות החרוצים (אתם בהחלט מוזמנים לכתוב פוסט קונטרה…)
