מאושרת. צילום: George C. Benson, Jr
לפני מספר שבועות נפגשתי עם יעל. או בשם ה"במה" שלה יעלי. לא, לא ההיא, מישהי אחרת. שמודעת, שלא מודעת ובעיקר שמשתפת הרבה, בכל תחום וכל הזמן. כזאת שמציפה בפרטים, סוחפת. נפגשנו בבית קפה קטן ושכונתי. רצינו מקום שקט, לא גרנדיוזי, שנוכל לדבר. יעלי אוהבת "ספייס" וגם אוהבת לדבר. היא מדברת בקצב מסחרר של 80 מילים לדקה, יותר מהר מקלדנית בבית משפט. אני, קשקשנית שכמותי, חיית מחמד לידה בחיי, היא שמה אותי בכיס הקטן. והיא? רק צריכה במה כדי שהשחקנית שבה תצא. את הטקסטים היא כמו למדה בעל-פה במשך שנים. רק צריכה אוזן. אני אוזן. כולי אוזן. א – או – אוז – אוזן גדולה. גדולה מאוד לצורך העניין. מפנימה ושומעת, מתעניינת, גומעת.
לא, זה לא עליה. היא מודעת. היא הרי לא במשבר גיל הארבעים, מה פתאום, זה עובר לידה. היא בטוח היתה יודעת אם זה היה זה ובכלל היא סוברת שאצל נשים בגיל 40 " זה לא משבר, זה מהפך!"
"אהה" אני היום, בשונה ממנהגי, רק אהנהן ואקשיב. לא אייעץ, אומר, אטיף, אחשוב בקול רם, אשתף בהגיגיי, רק אקשיב. "ביקשה, קיבלה" חשבתי עם עצמי.
והיא בכלל בת 16 וחצי בסיפורים שלה. במציאות היא 42 פלוס, נשואה באושר ואמא לשתי בנות גדולות וכלב אבל בסיפורים? שם היא בת 16 וחצי, מספרת על ה"אח" שלא היה לה, על מחזר סטוקר שמטריד אותה ועל האקס המיתולוגי שבחיים לא יהיה איתו כלום, כי "מה זה קשור. זה לגמרי אפלטוני בינינו".
"אה. ברור. לא היה לי צל צילו של ספק. הניצוץ שיש לך בעיניים כשאת מדברת על האופנוע שלו, על הזרועות החסונות והעיניים הכחולות שלו, לא משאיר שום מקום לספק. אם לא היית אומרת לי שזה לגמרי אפלטוני. שאתם כמו אחים. הייתי אומרת לך את זה בעצמי. ברור". אבל אני שותקת. התחייבתי.
ברגע הבא, אחרי שהיא נמתחת בכיסא ומסדרת את הקפל בחולצה ומדייקת את הליפסטיק ומוחה מריחות אייליינר עקשניות "התאפרתי באוטו בדקה", היא פותחת בהתנצלות "זה פשוט כי ירדתי 5 ק"ג לאחרונה. הכל גדול עליי" ומתחילה לספר עם ניצוץ דומה אבל אחר, עכשיו אמהי יותר, על הבת המיוחדת. אז היא חוזרת להיות בת 40 וקצת. אסופה, דרוכה, יודעת. לביאה פולנייה וגאה שמספרת על הבת המיוחדת שלה. "אנשים" חשבתי לי "מקסים לראות איך שפת הגוף שלהם משתנה כשהם מרגישים בנוח, כשהם "חוזרים הביתה".
מוניקה בלוצ'י, 50, מושלמת!
"בא לי לאכול את העולם עם מזלג וסכין ולהשאיר אותו שלם" היא יורה "אני בהיי, אני מרגישה הכי סקסית מזה שנים".
"אל דאגה מותק" אני אומרת כי כמה אפשר לשתוק "רואים את זה על כל אינץ' בגוף שלך שאת מרגישה ככה. כאילו לא חזרת לרקוד ולעשות ולכתוב ולהיות. כאילו לא התחלת לעשות כושר ולהתאפר באופן מוקפד. רק כאילו".
"הילדות גדלו ואני עכשיו לעצמי" היא אומרת מסופקת "לעצמי ולכולם, כמו תמיד. אבל שם".
אוזן גדולה, כבר אמרתי?! וכלום, נאדה, יוק, גורנישט. "לא בקורתית, מכילה. לא ביקורתית- מכילה", זו המנטרה שלי – להיות ואני משתדלת לעבוד על עצמי. נושכת שפתיים. רק מי שמכיר אותי ממש טוב יודע כמה זה קשה לי, להימנע מלתת את האינפוטים שלי, לשמור לעצמי את ההערות הציניות, בלי טיפת הומור שחור או הומור בכלל "הרי גם אני בעוד אי אילו שנים ספורות מגיעה לשם. אז ככה זה נראה?!"
"אהיה שם ואהיה פה" היא מפיגה את השקט המדומה "אין משהו שארצה לעשות ולא אצליח. רוצה שמישהו יגלה אותי. אבל איכס, מי צריך את זה. אני יכולה לבד ואני אגיע. ברור".
יעלי, קחי אוויר, את לגמרי את. הכל בסדר. גם לתת לעצמך לאסוף את השברים ואת הטיסות והניתוחים. גם לעצור ולקחת הרבה אוויר, מותר לך. רגע, אתנחתא קומית, הכל בסדר.
(היא בוכה) "אולי תכתבי על זה ספר" אני מציעה "מה דעתך?! אבל לא, לא עליך, לא אוטוביוגרפיה בכלל. כזה שבו הגיבורה תהיה אישה בגיל 40 נגיד. חולמת, חוזרת לעצמה, קצת מבולבלת. אבל לא, לגמרי לא את. פשוט באמצעות הכתיבה, תוכלי לתת דרור לכל המחשבות והכמיהות והאיסורים. שהם לגמרי לא את. ברור. הרי אם זו היית את, היית יודעת. אז, מה את אומרת?!" והיא בשלה. לא עונה, רק בוכה. כי כמו כל דבר שהיא עושה עכשיו, הכל באקסטרים, עד הקצה. גם הבכי. "תדעי לך" היא מוחה את הדמעות ומישירה מבט "כשאת תגיעי לגיל 40 תביני, אצל נשים בגיל 40 אין שום משבר, יש מהפך!"
