סיני 1997. גיל 20
מה הייתם נותנים או מה לא הייתם נותנים כדי לחזור ולו לרגע לגיל 20? האמת שאני באופן אישי לא הייתי משתוקקת לחזור לגיל הזה, הוא היה טוב ויפה בשעתו אך לא פחות מזה היה מאתגר, ממרכז ומלא בדילמות קיומיות: טיול אחרי צבא, לאן? מה ללמוד? מה עם תואר שני? עם מי ומתי להקים משפחה? איפה לגור? מאז ועד היום עשיתי וחוויתי כל כך הרבה דברים וחלק מהם אין בי שום זיק של רצון לחוות שוב. נוסטלגית נוסטלגית אבל אוהבת לשמר את אלמנט ההפתעה מהעתיד לבוא ובמיוחד את אפקט הראשוניות ואם הייתי חוזרת שוב לגיל 20, נו, ראשוני זה כנראה כבר לא היה. בנוסף, אני סקרנית יותר מהחתול ומקווה שאותי זה לא יהרוג. הסקרנות הזו היא הטריגר המשמעותי שנותן לי דרייב להמשיך ולרוץ, אז למי יש זמן בכלל לחזור עכשיו לגיל 20?!
בכל זאת, ניסיתי לחשוב ולרכז את עשרת התובנות (יצאו 12, אבל אל תהיו קטנוניים) שהיו חוסכות לי כל כך הרבה התלבטויות וחיבוטים, הרהורים ודילמות "הרות גורל" לו רק ידעתי אותם בגיל עשרים. "אבל בת 20 הייתי לא ידעתי להקשיב":
- לא משנה מה אלמד בתיכון באופן "מורחב", לא פיזיקה גרעינית ולא חמש יחידות מתמטיקה הם שייתנו לי כיוון וגם התואר הראשון באוניברסיטה הוא לא יותר מאשר "נייס טו האב". מחמש יחידות הפיזיקה עם ציפורה מני לא נותרו הרבה יותר מאשר חוקי התנועה של ניוטון וגם הביוטופ בחולות העצורים עליו עמלתי שבועות וחודשים במסגרת עבודת הגמר בביולוגיה, נותר מיותם. סביר להניח שהם היוו אבן דרך לא רעה למוסר עבודה/לימודים/חרשנות, עשייה, התנהלות במסגרת, הכירו לי כמה חברים טובים לדרך ואפילו יצאתי מצויידת בכמה מודלים בתקשורת מהתואר הראשון אבל לא הרבה מעבר לזה. הלמידה האמיתית בחיים היא דווקא למידה מנסיון, תוך כדי ריצה, בעזרת ניסוי ותהייה. למידה שהחיים מזמנים. מישהו חכם אמר לי פעם שני משפטים שאני מאמצת חזק אל ליבי. האחד והחשוב מכולם הוא שמי שעובד, אין לו זמן לעשות כסף והשני והחשוב לא פחות, שאת הדברים הכי טובים וחשובים בחיים, בכל מקרה לא מלמדים בשום אוניברסיטה. היה לו אגב תואר אחד וגם הוא באוניברסיטה של החיים. (מלח מים. שחף, אייל וגיא, אם אתם קוראים את הפוסט הזה לפני גיל 25, תדעו שכנראה בכל זאת צריך ללמוד, להוציא תעודת בגרות טובה ולעשות לפחות איזה תואר כדי להגיע לתובנות האלה ;))
- איך שלא אסתכל על זה, החיים ה"אמיתיים" מתחילים בגיל אפס ולא שנייה אחרי. לא אחרי ביה"ס, אחרי הבגרויות, אחרי הצבא, או אחרי שהילדים יגדלו ויעזבו את הבית. החיים בהא הידיעה הם אלה המתרחשים כאן ועכשיו והתוכן שאנו יוצקים לתוכם הוא התוכן שהם יכילו. כך או אחרת, בסרט הטוב של החיים שלנו אנחנו הבמאים, המפיקים וגם השחקנים הראשיים והעלילה? מתרחשת בדיוק עכשיו ויש לנו את כל היכולת לשנות, להיטיב ולשפר אותה בזמן אמת, בכל רגע נתון.
- האהבה הראשונה שלי מגיל 16, עם כל הכבוד ויש כבוד, היא רק "האהבה הראשונה". היא אגב זיכתה אותי בחבר טוב לכל החיים אבל מאז והלאה, הדברים שבינו ובינה מקבלים טוויסט ורק הולכים ומשתבחים. הרבדים, העומק, הצבעים והרב גוניות מגיעים עם הזמן, הניסיון והבגרות לעומקים אחרים לגמרי.
צבעים, טקסטורות ומרקמים באהבה כמו גם בחיים
- חברים טובים הם עוגן ומשענת בתקופות קשות וכמובן בשגרה ברוכה ובהקשר הזה, שזמני הוא לגמרי קבוע וכמוהו "חברים לרגע", "לתקופה מסויימת", "רק לתיכון", "לטיול של אחרי הצבא", "אלה מהעבודה הזמנית" או "חברות לזומבה" – הם הם החברים הכי טובים שלנו. (מנצלת את הבמה להודות למירב, שמכירה אותי מגיל 16 ותמיד יודעת הכל בזמן אמת, מתה על המקוריות, התובנות המעניינות שלך ועל המוח המבריק, אין עליך בעולם! לקרן, האישה שיודעת להקשיב בצורה הכי אותנטית, נקייה ואמיתית, לעולם לא שופטת ותמיד שם בשקט ובנועם שלך. לנועה, עם הלב הכי גדול בעולם הזה, את מוכיחה לי בכל יום מחדש מה זו נתינה ללא תנאים, את אשת השנה שלי ווָלִי, שמראה לי שבכל גיל אפשר לעשות חברים טובים, כאלה שיהיו איתך ברגעים הכי משמעותיים בחיים שלך, את המנחמת הלאומית שלי ועוד כמה אהובים וטובים וגם אהובות וטובות שקצרה היריעה מלהכיל. אוהבת ומוקירה).
קרן, אני אוהבת! צילום: מיכל הרדוף רז
- זה לגמרי בסדר להיות גדולה ולא לדעת מה אני רוצה להיות "כשאהיה גדולה". למעשה זה משאיר את כל האפשרויות פתוחות בכל רגע נתון. התאוריה שלי אומרת שיש שני סוגי אנשים: אנשים טוריים/עומקיים שיהיו כנראה אנשי מחשבים, וטרינרים, עורכי דין או כל מקצוע אחר אותו ילמדו בשקידה ויהווה המקצוע הראשי שלהם במרבית חייהם הבוגרים ואנשים אופקיים/רוחביים שעושים ומנסים תחומים שונים ומתניידים בכמה יקומים מקבילים. אין צורך להילחם בנטיות הטבעיות שלנו ובכל מקרה, לא משנה כמה נרצה להיות "מהסוג השני" זה לעולם לא יצליח וככל שנשלים עם זה מוקדם יותר, כך נוכל לנצל את הפוטנציאל שלנו בצורה מירבית, לגלות דברים חדשים ולהנות ממה שאנחנו עושים בדיוק עכשיו. אני עוד עובדת על זה.
חלון הזדמנויות: כל האפשרויות פתוחות בכל רגע נתון
- אורח חיים בריא הוא מפתח לחיים בריאים, הרבה מעבר לרמת הקלישאה. ספורט הוא הריטלין הטבעי והמדוייק לי וכשהוא משתלב עם הקפדה על המזון שנכנס אליי לגוף (ומה לא נכנס, בכל זאת טבעונית גאה), זה מתכון לרוגע ונקיון פנימי. מותיר מצפון נקי, מוטיבציה ונחישות לעשות ולפעול ומקור אנרגיה כמעט בלתי נדלה. הייתי יכולה להרוויח כמה שנים טובות של בריאות על ידי תחזוקה נכונה של הגוף, המנעות מסיגריות בתקופות חשוכות ואולי הכי חשוב, הייתי יכולה להציל כמה עשרות בעלי חיים שהפכו לשניצל. אבל, לא בוכה על חלב (סויה) שנשפך, דואגת לתקן ולעשות עכשיו מה שנכון.
- מחר הוא מחר, אתמול כבר עבר, להתחרט? מיותר! עכשיו הוא זמן מעולה להתחלות חדשות, לכיוונים חדשים: ללמוד שפה, להתחיל ספורט, לפתח תחביבים, או אולי להתחיל לכתוב את הספר שלי.
- ככל שגדלים ומתבגרים – האהבה, הקבלה, ההכלה וההערכה העצמית רק הולכות ומשתבחות (וכולן נקבות, שמתם לב?!). הידיעה הזאת היתה גורמת לי לצלוח תקופות של חיפוש עצמי וביקורת עצמית נוקבת בצורה קלה ופשוטה הרבה יותר. אין מושלם, יש שלם ומלא ועגול.
- 38 זה ה- 27 החדש וגיל הוא רק מספר. רק מספר. רק מספר. אני אמנם עוד צעירה כדי להגיד את זה ובכל זאת, הנה – אמרתי!
- זה תמיד הזמן ואף פעם לא הזמן להחליט החלטות הרות גורל ובכללן, כל הקשור למתי להביא ילדים לעולם, מתי לשנות קריירה או לעבור לדירה חדשה. כך או אחרת, אין שום ספר, קורס או לימוד מקדים שמכין אותנו לדבר האמיתי או מספר מה יהיה אחר כך, כל אלה הם מסוג הדברים שדורשים אומץ ומצריכים קפיצה למים, לפעמים קפיצת ראש למים רדודים, כדי לדעת בדיעבד האם קיבלנו החלטות נכונות.
דלת סתרים להזדמנויות חדשות
- צריך ונכון להטיל ספק דווקא בדברים המובנים מאליהם ולבחון מפעם לפעם גם את המוסכמות שנראות לנו לעיתים כ"עוגן".
- הדרכים הראשיות והמוכרות הן לא בהכרח הטובות ביותר, להיפך, הם מקבעות ומצרות את צעדינו. דווקא ההזדמנויות הטובות באמת נמצאות כשאנחנו מוכנים לקבל החלטות לא צפויות, ללכת בדרכים לא ידועות, להמר על כל הקלפים ולנסות דברים חדשים.
אז אולי אולי אולי ליום ההולדת ה-40 שלי שיחול בעוד שנתיים וחצי, אבל מי סופר, אצנח סופסוף צניחה חופשית ולא אפחד להתיק את הרגליים מהקרקע הבטוחה והמוכרת ועד אז, צריכה להתחיל לעבוד על רשימת הדברים שהלוואי וידעתי בגיל 37…
