כל העולם במה ואנחנו שחקנים
"אני לא חושבת שאוכל להגיע היום" היא כתבה והוא, שאף פעם לא נשאר חייב, סמס לה בתגובה "אני לא אעמוד בזה, לא מקבל לא כתשובה, את חייבת". קיתונות של מילים, הררי זיפזופים, צפצופים מרטיטים. היא לו והוא לה ושניהם בלה לה לנד הפרטי שלהם, בטוחים שהקשת שאך נראתה בשמיים כאילו הומצאה בשבילם, אות ומופת לברית אהבתם הניצחית, זו שהחלה אך לפני שבועיים, אחרי היכרות מקרית בפאב תל אביבי עמוס לעייפה איפשהו ברחוב מזא"ה פינת כמה זה. היא רק בת 29 וכבר יודעת משהו על העולם הזה ויותר מזה, היא כבר יודעת בדיוק איך תראה שמלת הכלה שלה, זו מהחתונה שלפי התוכניות של ההיא מהטארוט כבר צריכה היתה להתקיים במרץ לפני 4 שנים. יודעת איך יקראו לילדים שלה, לפחות הבכור כבר אמור היה להיוולד לפי הקורא בקפה, ההוא, אז בסיני. "איתמר" היא יורה גם אם לא שואלים "על שם איתמר בן אב"י – גבר כלבבי ונעמי, כי היא מופיעה במגילת רות ולסבתא שלי קראו רותי, אז זה מסתדר לי".
"הבטחת שתבדוק בגוגל מהם ראשי התיבות של מזא"ה, בחור רציני עאלק…" היא סונטת והוא, מתעלם מהעקיצה ומחזיר לה לינק לויקי (ויקיפדיה) ומוסיף "שמו יעקב ומזא"ה אלה ראשי התיבות של – מזרע אהרון הכהן, רב, סופר ועסקן ציוני. עסקן עאלק, אף פעם לא הבנתי את ההגדרות האלה: עסקן, מגלה ארצות, חוקר שבלולים טיבטים". היא צוחקת, "טואוב". ימים שלמים היא כותבת והוא עונה. היא מתעצבנת, הוא מתגרה. כשהוא מקניט והיא נעלבת, היא מחזירה לו תגובה "תשכח מזה, לא אוהבת". "אני דווקא כן. אז תבואי היום כמו שקבענו. בשמלה האדומה, זו שלבשת ביום חמישי, אז בפאב, אחכה לך". חיים מקבילים רק להם – בבועה. חיים תל אביבים מלאים: בבוקר צחי רוכב על אופנייו למשרדי "אופנהיים", לחודש הסטאז' האחרון שלו במשרד עורכי הדין היוקרתי ושרון, היא לומדת בבקרים חינוך מיוחד וממלצרת בערבים, שלוש פעמים בשבוע. "לכל דבר יש סיבה" היא אוהבת לומר "לא סתם הלכתי ללמוד חינוך מיוחד. נראה לי שאם נשאר ביחד עד יוני אוכל לעשות את הסטאז' שלי עליך" היא מתגרה.
"טובורג חצי לאדון, מה רוצה הגברת?" שאל המלצר החייכן בחולצת המעוינים משנות ה-80. "קסטיל רוז' בשבילי" עונה שרון וממשיכה להרהר לעצמה: מעניין מה עבר לו בראש כשהוא הסתכל במראה. "יש לכם במקרה קינוחים טבעוניים?", היא יורה. "את עדיין טבעונית, עוד לא עבר לך?!" התפרצתי לשיחה, הרגשתי שאני קצת מפריעה לזוג היונים ובכל זאת, קבענו בשמונה ושמונה היה כבר לפני שבע דקות. הצטרפתי אליהם לשולחן. "אז, איפה התומר הזה?" המשכתי כדי להפיג את המבוכה משיחת ה"מה נשמע" הזו, "אמרתם דאבל דייט, חשבתי שנהיה ארבעה". "צחי בדיוק סיפר לי למה המשפחה שלו עברה לירושלים כשהיה ילד. שבי, תומר אמור להגיע בכל רגע", הפטירה שרון וצחי המשיך כאילו לא הופרע המניפסט שלו בדיוק הרגע. "כן, אני בטוח, ההחלטה לעבור לירושלים נפלה בערב חג המולד 89', אני זוכר את התאריך המדויק כי ההורים שלי התווכחו אז על נפילת חומת ברלין. הייתי בן 6"."אז מה אנשים, רוצים להמשיך את הערב ב"חתול והכלב", אמורה להיות מסיבה בת זונה" שמעתי מאחורי גבי קול גברי מסוקס. זה כנראה תומר. מזל שהוא הגיע בזמן וגאל אותנו מהשעמום הנוסטלגי הזה של צחי, חשבתי לעצמי.
"שיחשבו"
התעוררתי למחרת באחת עשרה. השעון המעורר כנראה צילצל ואיכשהו, מתוך שינה, כיביתי אותו והמשכתי לישון. טוב, תומר לא היה הצלחה מסחררת אבל תודות לסיפורים המשעממים של צחי ויותר מזה, תודות לאלוהי הקוקטלים, צלחתי גם את הערב ההזוי הזה חשבתי וקמתי מהמיטה בחוסר חשק הפגנתי לעוד יום סידורים, קניות וארגונים של ערב חג.
עוד באותו הערב מצאתי את עצמי בסוכה, שוב. הפעם בבית הוריי. שוב מהורהרת, משועממת, כשברקע קובי, בן הדוד שזה עתה חזר בתשובה, מרביץ בכולנו דברי תורה: ״חובה לשמוח בשלושת הרגלים, אך בסוכות זו מצווה גדולה, מספיק להיות שמח בסוכה כדי לצאת ידי חובה בחג״. יופי "להיות בשמחה תמיד", עכשיו גם הוא עם זה, גם הוא החליט לדרוך לי על היבלות עכשיו. והוא בשלו: ״ תרי״ג מצוות משתווה לסכום האיברים (רמ״ח) והגידים (שס״ה) גם יחד, משמע, על כל מצווה שאנו עושים, אנו מביאים שמחה ותקווה לאחד מאיברנו…״. תמיד חשבתי שיש כל כך הרבה יופי בדת אך בה בעת, כל כל הרבה אירוניה. כשמתחילים איתי בענייני גימטריה זה מיד זורק אותי ל״באבא בובה״, חייכתי לעצמי כממתיקה סוד והפלגתי במחשבותיי.
הם בטח חושבים שאני מכירה את המשחק בעל פה, ההוא של ההוא וההיא וההם ויותר מזה, צחי ושרון בטוחים שאני שולטת ברזיו הכמוסים, או שאולי אני זו שבכלל המצאתי את חוקי משחק הזוגות האמורפי הזה. ואולי יש בזה משהו, כשהשיחה התדרדרה והעניינים עם תומר התחילו לצאת מכלל שליטה בערב ההוא, עטיתי על עצמי את חיוך הג'וקר שלי, זה שחוצץ במובהק בין הסביבה הפנימית שלי לזו החיצונית. זה המפריד בין שירה האמיתית, זו שאת הליבה שלה אני מדקלמת בעל פה, לזו החיצונית, המחוייכת, המצליחנית. זו שמעמידה פנים שאצלה תמיד הכל פיקס. זו שזוכרת לחייך גם אחרי ימים קשים ולילות נטולי שינה, זו החוזרת בבוקר למראה המוקפד והמתוקתק שלה, זו שנכנסת לתפקיד ומבצעת אותו, כמו כל דבר אחר, על הצד הטוב ביותר. "שחקנית טובה" טפחתי לי שוב על השכם. אחרי החגים כבר כאן, חוזרים למגרש, המשחק ממשיך, מילמלתי כשמחשבה אחת טורדנית במיוחד המשיכה להתגרות בי: "את אשכרה שחקנית, הם לא יודעים עליך כלום, בטוחים שקיבלת "פול האוס" כבר בחלוקת הקלפים הראשונה". "שיחשבו" המשכתי ביני וביני "שיחשבו, בשביל זה יש פייסבוק".
