הטלנובלה הפרטית שלי. צילום: פוטוס טו גו
באזעקה של שבת בבוקר כבר הייתי מוכנה.
קמתי בשש והתקלחתי , סירקתי את השיער ועשיתי פן,
שמתי קרם פנים שעושה לי אותן מבריקות אבל באופן כמעט בלתי מורגש.
התלבשתי בשמלה פשוטה, לא משהו מנקר עיניים.
וחיכיתי.
אני מודה שקצת התפללתי: "חמאס תעשו אזעקה, לא משהו רציני מדיי, שניים- שלושה טילים שכיפת ברזל תיירט על ההתחלה…"
כולנו נצא לחדר המדרגות ואתה גם תהיה שם ותסתכל עליי ותחייך.
ואני אראה אמיצה ואצילית.
אני אלווה את השכנה הזקנה ממול ואשאל אותה אם היא רוצה כוס מים והיא תגיד שאצל הנאצים היה יותר גרוע.
אתה תתרשם ממני.
אני אזרוק אליך חיוך מהצד , אתה תהיה לא מגולח, קורי שינה בעיניך , שיערך פרוע וזה יעשה אותך כל כך מושך בעיני, שאני אהיה חייבת לדבר איתך.
אני אגיד משהו בסגנון: "אי אפשר ככה יותר".
אתה תגיד שאנחנו חזקים.
תיגע לי קצת ביד.
אני אעביר משקל מרגל לרגל.
אני אנשום עמוק ואאנח.
קצת לפני הבומים- אתה תהיה שלי.
*
אמא ישבה בסלון וראתה חדשות.
אבא הכין קפה במטבח.
הם באו להיות איתי קצת בימים הקשים האלה.
גם אחותי באה, למרות שלא הזמינו אותה.
ואז התחילה האזעקה.
הלב שלי דפק חזק, אני לא אשקר.
רצתי לחדר המדרגות.
אמא ואבא באו אחריי.
השכנים יצאו במהירות מהדירות.
עזרתי לגברת קלמן לצאת ושאלתי אותה אם היא רוצה מים.
"אצל הנאצים היה יותר גרוע", היא אמרה.
האזעקה פילחה את קירות הבניין.
השכנים התחילו לדבר.
אחותי לעסה מסטיק.
ואני חיכיתי. לך.
אתה לא הופעת. אולי אתה ישן. אולי נמאס לך לבוא לחדר המדרגות באזעקות ולהיות נחמד לכולם.
אחותי עשתה בלונים מהמסטיק והסתכלה עליי.
"הוא נסע", היא אמרה. "נסע לאשתו לשעבר ולילדה שלו בצפון. נמאס לו מהאזעקות".
אמא אמרה: "יאללה לא קורה כלום, בואו ניכנס הביתה".
אבא אמר: "הקפה מתקרר".
אחותי פוצצה בלונים מהמסטיק.
כיפת ברזל יירטה, שמענו בומים מרחוק ואני שמעתי עוד בום אחד חזק בתוך הגוף שלי.
אני לא יודעת מה התפוצץ בשבת ההיא בחדר המדרגות-
אם זה היה הלב שלי
או התמימות.
*
אמא ראתה ויוה , יש לה איזו סדרה שהיא עוקבת אחריה.
העיניינים הרגילים: מישהו התאהב במישהי, אבל לרעה יש תוכניות אחרות.
אבא אומר שזה זבל.
אמא טוענת שהיא לומדת שפה.
אני אומרת להם שאני יוצאת לכמה שעות.
הם מסתכלים עליי במבט שואל וזהו.
כבר מזמן הם לא שואלים באמת.
רק אחותי מחייכת אליי.
אני משתעלת ואומרת להם: "דייזי צריכה לאכול בשש, האוכל שלה ליד המכונת כביסה".
אמא מהנהנת וחוזרת לויוה.
הרעה בקלוז אפ ענק על המסך, היא יפה ומחייכת אליי.
בדרך אני מחליטה לפתוח חלונות ולתת לרוח לפזר לי את השיער.
אני יודעת שאשתך גרה עם הילדה במושב בעמק יזרעאל.
הקול הנשי מהוויז מארח לי חברה.
יש רוח סתווית, למרות שיא הקיץ וככל שאני מתרחקת מהמרכז מתפשט השקט.
אני אגיע למושב בעמק יזרעאל ותוך כדי נסיעה אראה אותך. ככה פתאום, לא בהפתעה, אבל בלי הכנה מוקדמת.
ככל הנראה תלך עם הילדה לגן השעשועים היחיד במושב.
היא תדלג בשמחה ילדותית לפניך ואתה תלך, שאנן, בכפכפים ומכנסיים קצרים ותגרד בזיפים שהספיקו לצמוח.
אני אעצור את הרכב לידך ואגיד: "די! אני לא מאמינה, איזה קטע".
אתה קצת תתבלבל ומיד תתעשת ותגיד: "ברוכה הבאה למושב".
נלך ביחד, הילדה מדלגת , יש ביננו מרחק קל שמתקצר אט-אט.
בגן השעשועים נשב על ספסל, הילדה תתנדנד ותצחק.
יהיה איזה רגע שתביט בי ואני אדע שאתה שלי.
אתה תשאל פתאום: "רגע, מה את בעצם עושה כאן?"
ואני אגיד שהייתי חייבת חופש, לצאת מהמרכז, שבפנים אני בכלל ילדת טבע ואהבה.
אתה תנשק אותי על הספסל בגן שעשועים במושב בעמק יזרעאל כשבמרכז יפלו טילים.
*
בצומת מגידו אני עוצרת לטרמפיסט.
הוא מתנשם במאמץ ואומר: "וואי תודה, איך הצלת אותי, כבר שעה וארבעים אני עומד כאן בחום".
מסביבנו יש שדות צהובים וכלום.
"לאן אתה צריך?" אני שואלת אותו.
הוא מסתכל עליי בעיניים ירוקות ואומר: "לא משנה לי, לאן שאת לוקחת".
אני מתניעה את האוטו ונותנת לזאת מהוויז לכוון.
יש לו שיער ארוך והוא מתנופף ברוח.
יש לו עיניים ירוקות ואף של ילד וחיוך של שד.
יש לו שיניים לבנות וקטנות, כמו שאני אוהבת.
יש לו ידיים רכות והן נחות בשלווה על הירכיים שלו.
הוא מדבר במילים יפות ומדוייקות, כמו: "למעשה" ו"תותי בר" וגם "נהרה" ו"מכורה" בכף רפה.
הוא שורק שיר ואני מצטרפת.
אנחנו נוסעים ושורקים.
אני משתיקה את ההיא מהוויז.
פתאום, אני יודעת לבד את הדרך.
הוא מדבר על מקום שחזר ממנו, על טיול בהרי ירושלים ועל אחד בלי בית שיושב ומחלל מהבוקר עד הליל.
הוא אומר ליל.
הוא מספר על מעיין שם, בהרים, ששביל אחד מתפתל אליו ועל הדרך רצופת האבנים ועל ההוא בלי בית. הוא אומר "רצופת".
ואני נזכרת ברעה מויוה שחייכה אליי בבוקר.
אני לא יודעת מה להגיד,
אני לא יודעת מה הוא יגיד בחזרה.
אני לא יודעת איך הוא יראה מחר בבוקר ואם הוא מתעורר פרוע שיער וזיפי.
אני מבקשת ממנו לספר עוד. רק כדי להקשיב לנגינת מילותיו פורטות על ליבי,
אותו לב שהתפוצצה בו התמימות בחדר מדרגות מהדהד אזעקה.
אנחנו נוסעים, לאן שאני לוקחת .
ואני חושבת על אלוהי ויוה והטלנובלות, איך הוא תמיד יודע מה טוב לנו, הגיבורות המיוסרות,
שלפעמים הוא רק צריך לשלוח אלינו טרמפיסטים עם מילים יפות.
