"אימא, די לבלבל בביצים!"/ דקר ליבנת בפוסט אורח

"הכתבה מנוסחת בלשון הפונה לנקבות, אך מתייחסת גם לגברים שהם נקבות", כתב ליבנת העצבני שעה שהוריד אל הכתב את כל מה שהוא חושב על אימהות בכלל ועל הטרחניות שבינינו, בפרט. קיתונות של ביקורת נשפכו בציניות חסרת מעצורים. רחמן, הוא לא וגם לא עושה הנחות.

… … …

"רק כשיהיו לך ילדים, תבין", אמרה לי פעם איזו אימא טרייה ומאושרת, בעודה מנקה את ישבנו של תינוק צווחני. ואני, כמובן, זייפתי חיוך, ושלפתי איזה "אה… כן, מרגש…" בנימה אדישה ומאוסה בזמן שניחוח קקה טרי אפף את חלל החדר. אבין או לא, אושר או קללה, עד שיהיו לי ילדים משלי אני מעדיף לדבוק במשפט שאמר לי פעם אב טרי: "ילדים זה כמו נאד, כל אחד אוהב רק את שלו". גאון.

הבנתי שמרגע שהפכת להיות אימא זו ההכרה היחידה בקיום שלך, זו אבן הדרך הבודדת בחייך, זו תכלית מימושך העצמי. זהו, את יכולה למות בשקט, עשית חתונה, עשית ילדים, עשית את שלך, לא ככה? אז בואי נסכם רגע, בגדול, לא יעזור, ילדים זה דרעק, זה נטל כלכלי, אני יודע, אני נטל בעצמי, זה חוסר שעות שינה, השמנה, דיכאון, קולות מטומטמים, מצבי רוח, אבדן הזהות ומה לא? כמובן שאני סמוך ובטוח שיש יתרונות רבים באימהות, ומשוכנע שעבורך היא מלווה בתחושת ברכה אלוהית אשר כמותה לא חשת מימייך, אבל זה פשוט לא מעניין אותי.

אלה חמשת הדברים המעצבנים שאימהות מעצבנות עושות:

שיתוף בכפייה
הנה אמיתה אחת שאיש לא יאמר לך כי אף אחד לא רוצה להעליב אותך: הילד שלך מעניין רק אותך! אל תעלבי, אל תפגעי, זה לא אישי, זה לא אנטישמי, זה בסך הכול טבעי והגיוני שלאנשים יהיה אכפת אך ורק מעצמם. מה לעשות? ככה זה, אף אחד לא באמת רוצה לשמוע על חיסונים נגד חצבת או על רחל הגננת שאומרת ש"הללי שלך כבר ממש מתקדם בצביעה". סליחה, אבל זו האמת, וגם אם היא צורבת מעט את צוואר הרחם המתאושש שלך, חשוב שתתמודדי עם המציאות. והמציאות, אימוש, היא שלא כל מי שמביט ביצירת חייך חושב שהיא כליל השלמות, ויש סבירות גבוהה שגם את יודעת שהיא לא ממש מושלמת. לא, הוא לא הכי יפה שראיתי בחיים, לא, הוא לא חמוד כשהוא בוכה, ולא, הוא לא הכי מפותח, לא הכי מוצלח ולא הכי כל כך. הוא יצור קטן, בכיין ותובעני שלא מפסיק לשתות את הדם. אבל את בשלך, "הללי זחל על השטיח, הללי אמר אמ@3^כ&*לץנט#gm, הללי עשה שלשול, הללי ניגב בשרוול, הללי נגמל מחיתול, הללי כבר לא בתול – הוא מזיין את שירה בלול" – יאללה, סתמי כבר את הפה עם ההללי שלך, מעניין לי את התחת, די הרגת אותי! אגב, גם אני יודע לרכוב על אופניים, גם אני יודע לקרוא לאבא שלי (לא מעט בהקשר כלכלי) וגם אני כבר עושה קקה לבד, ואת לא שומעת אותי מספר לך את זה, או מצרף אותך לקבוצות טרחניות בוואטסאפ, נכון? מילא לו יכולתי להנהן בשיווין נפש ולהמשיך בחיי, אבל לא, אני מחויב להתלהבות תיאטרלית חסרת מעצורים ולהתפעלות משכרת חושים המלווה בהתפארות סגידה ופולחן כגון, "וואו, יו, איזה יופי, ממש גאון, מהמם, אין דברים כאלה, יש לו את העיניים שלך, באמת? כבר בגיל הזה?", או כל הערה אחרת שתרצה אותך ותשביע את הצורך שלך באישור. באימא שלך, אימא, תחסכי ממני את כל הסיפורים, המעשיות, התמונות, התיוגים, המסרונים, הסרטונים ושאר ירקות. זה הילד שלך, לא שלי. רצית ילדים? מגיע לך. תמותי.

שיחה טרחנית
נו, אז עכשיו את אימא מאושרת לאיזה ילד מעצבן עם שם של ילדה, וכל עולמך כולו סובב סביבו וסביב הצרכים שלו, וכן, אני מתכוון לקקה. נסי להיזכר רגע מתי בפעם האחרונה דיברת על משהו חוץ מיובל המבולבל, מיכל הקטנה או פסטיגל כוכבי על? מתי נכחת בשיחה שלא כללה אזכורים של בוב ספוג או תחליף חלב? ואיך יכול להיות שכל נושא שיחה שיש מקושר אצלך אוטומטית ללידה, או הריון, או ילדים? בסדר, אז כל היום את עסוקה בצעצועים ודורה וגרבר ותחת, אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לנהל גם שיחות בוגרות, אז אפשר בבקשה לדבר על משהו אחר חוץ מהילד שלך?! איך את מגיעה מ"מחר יש גרמניה נגד אנגליה" ל"איזה כיף יהיה לדבר 5 שעות על ערוץ לולי או סבא טוביה", או מ"איזה חום היום, אה?" ל"ברור שאני רוצה לשמוע על מבצע החיתולים בשופרסל"? די, את טרחנית ומרגיזה.

חליצת שד בפרהסיה
אל תביני לא נכון, גם אני כשאר הבחורים נוטה לפתח הפרעות קשב וריכוז אל מול צמד ציצים קופצני, ופעמים רבות אפשר להבחין בי בוהה כמהופנט בחזה שופע ונשי. אבל שיעזור לי אלוהים, זה ממש לא מגניב כשאת חולצת שד בפומבי, ומניקה את העולל שלך לעיני כל. תגידי לי, מה את חושבת לעצמך, שזה נשי, שזה סקסי, שבגלל שאת אימא אז מותר לך לחשוף את שדייך הכבדים, ההורמונאליים, המשוועים ליניקה?! מה זה?! גידלה אותך משפחת בבונים?! שמעי מה תעשי יא ברברית: לכי הצידה. התרחקי כמה שיותר רחוק ממני, עדיף בכלל שתחזרי הביתה, אבל בכל מקרה אל תניחי שזה משהו שמישהו מעוניין לצפות בו. זה דוחה, ולא משנה כמה פעמים תאמרי שזה טבעי וכל החארטה הזה, זה עדיין פוי. את לא שמה לב שבכל פעם שאת עושה את זה דממה מביכה אופפת את חלל החדר וכל העיניים רומזות לך בשתיקה להחזיר את הציץ למקומו או לעוף משם? אבל מי יעז להעיר לאימא מניקה? מי יקום ויאמר "די, עד כאן!"? מי? אני. אני נבחרתי לומר לך שכל זמן שאת לא אימא מניקה, אז ציצי חשוף זה יפה ונעים, אבל אם את כן אימא מניקה, אז לכי הביתה.

קולות מטומטמים
אחד הדברים המפלצתיים המאפיינים אם טרייה הוא ללא ספק אוצר המילים החדש שלה. לא, אימוש, אל תחמיאי לעצמך, לא מדובר בהבנתך החדשה בטמפרטורת המים או בכמות הנתרן במילקי, מדובר בקולות המטומטמים האלה שאת עושה כי את חושבת שזה חמוד. לא, אימא'לה, ממש לא, שום רצף שטף של גיבוב הברות קטועות ועיצורים חסרי משמעות זה לא חמוד, זה מפגר. בקשי ממישהו לתעד אותך בווידיאו מדברת אל התינוק שלך, שגם הוא כמו כולם מביט בך כמו בפוסטמה תימהונית, והיווכחי בעצמך. זה לא מצחיק, זה לא מושך, זה לא חמוד, זה לא נעים לי, וזה בטח שלא עושה טוב לתדמית שלך. "אהבורובורובורו…", או "ררה, ררה, ררה, ררה…", או "אהגוגוגו…" או כל צפצוף אחר שאת הוגה ממעמקי גרונך פשוט גורם למי שסביבך לרצות לדפוק לך לום בראש. ואם לא די בכך, את גם מעזה למלמל את הקשקושים שלך בטון גבוה וצורמני, שמעלה את הסיכון להתקף לב בעשרים וחמישה אחוזים – לא אצלך, אצל מי ששומע אותך. מה נהיה ממך? את ממש מפגרת. את מביכה את עצמך ואת כל הסובבים אותך. מילא רק היית חופרת על כמה שהילד שלך הוא הכי-הכי ואיזה יפה הוא כשהוא משתין בכיור, אבל גם הקולות הדבילים האלה? נו, די, שחררי כבר. לאף אחד לא אכפת אם זה מסייע בהתפתחות הילד, או חושף אותו לעולמות חדשים, זה פשוט אינפנטילי ומרגיז. לא נעים להיות לידך כשאת מתנהגת ככה, זה מביך, אותך במיוחד, ומה גם שהאדם היחיד שחושב שזה מתוק ומלבב זו את, אז יאללה, די, 'תקדמי.

דרישת הזדהות מופרכת
יא חתיכת חוצפנית, אני לא אבא של הילד שלך, ואין לי שום רצון להזדהות איתך, או עם מצבך המעובר (וזאת למרות הרגישות הגבוהה בה ניחנתי), ולך אין שום זכות לדרוש זאת מאיש, גם לא מהאבא של ילדך. אני אסביר: האישה הממוצעת מצפה שאבי ילדה יזדהה עם מצבה, ולכן יהיה קשוב לצרכיה, רצונותיה, גחמותיה ומה לא. אולם, הגבר הממוצע לא רוצה, וגם אם היה רוצה (והוא ממש לא!), הוא לא יכול. אנא הביני, זה בלתי אפשרי, כמו שאת לא יכולה להזדהות עם כאב בעיטה לביצים, אני לא יכול להזדהות עם ייסורי לידה. הכי קרוב שאני יכול להגיע להזדהות איתך זה להיזכר בעצירות האחרונה שהייתה לי אחרי איזו מנת שווארמה מפולפלת, אז אם לידה היא כמו קקה ממש כואב, שמשאיר את הרקטום לפעום ולהדהד במשך יומיים, אז הנה אני מזדהה, בסדר? אבל ברצינות רגע, אני לא מכיר את התחושה שחיים נובטים בתוכי, אני לא מרגיש לב קטן פועם לי ברחם, אני לא ממש מבין איך הצלחת להוציא משם תינוק, ומעל הכול, אני גם לא רוצה. לא רוצה להזדהות אתך, עזבי אותי כבר, הניחי לי, מה את רוצה? אני מבקש ממך להזדהות עם תחושת האבדן שאני חש כשאני מפסיד למחשב בפיפ"א-פרו? לא! אז אל תכעסי, אני לא עושה בכוונה, אני נכה רגשית, והנכות שלי מונעת ממני להבין ללבך. מה שאני מנסה להגיד לך הוא שמי שלא חווה לידה לא מזדהה עם לידה. נסי להיזכר האם יכולת לגלות אמפתיה כלפי נשים יולדות לפני שילדת בעצמך? ואל תבלבלי את המוח על אינטואיציות נשיות או שקר כל שהוא. לא יכולת! ולמה? כי לא ילדת עדיין. וגם אני לא, אז הנה לך.

ילדים זה דרעק
אחרי כל זה, אני יכול לדמיין אימא'לה, שאת בטח אומרת לעצמך: "חתיכת אפס מושתן, זבל עלוב וממורמר, מי אתה בכלל שתבקר אותי?! מה אתה מבין מהחיים שלך?! יא גלמוד, יא אומלל, יא ערירי! חתיכת חרא!", ואת ככל הנראה צודקת, אבל העובדה שאני חתיכת חרא מניאק לא משנה את העובדה שזו עדיין האמת.

כל אימא משקרת לעצמה שהילד שלה הוא הכי מושלם בעולם, עד כדי כך שהיא מאבדת את עצמה. כן, די ברור לי שהכעסתי פה לא מעט אימהות וגם אנשים נורמאליים. את יכולה לשנוא אותי אימא'לה, את הרי לא חייבת לאהוב אותי כי אני לא הבן שלך. לכי תעשי "הבורורורו" לילד שלך, אני בטוח שהוא הכי מושלם בעולם. בנימת סיום רק אומר לך, למען הגילוי הנאות, שאני רווק בן 33 וללא ילדים, וכל אימא כמוך שנקרת בדרכי, רק מרחיקה אותי שנות אור מהרצון להפוך לאב בעצמי או יותר מזה, להיות נשוי ל… אימא כמוך.