הוא צולל בעינייה ועוד מזהה בם את אותה נערה. צילום: אימג'בנק/ Thinkstock.jpg.
שנים היא שואלת, לא תמיד הוא עונה.
שנים שהיא מפרקת, ימים כלילות הוא מרכיב ובונה.
כשהוא מתחיל, היא אותו מסיימת,
הוא אוהב את הצליל שבו היא גומרת.
הוא צולל בעינייה ועוד מזהה בם את אותה נערה –
ברונטית, חומת העיניים – צחורה וברה.
הוא מספר לה בדיחות, היא ממנו צוחקת,
הוא אוהב את הדרך בה היא מנשקת.
הוא מכיר בה כל צליל, כל סימן וכל תו,
בדיוק כפי שהבטיח שאותה הוא יאהב.
היא אליו מעפעפת, רק אותו היא יודעת,
כשהוא לידה, רק אז היא נרגעת.
כשהוא מספר, היא מקשיבה ושומעת,
הוא נסוג רגע לפני שבו היא פוגעת
ואם היא בוכה, הוא נבהל ונזכר,
איך היה מעביר לילות שלמים על הבר.
בימים היא השמש, בלילות הוא ירח.
כשהיא מחייכת, אין ממנו זורח.
בבדידות מחוייכת, בשלווה מעושה,
עושֶה כל דבר שאותו היא רוצה.
אם הוא הולך, או אז היא חוזרת,
כשהוא מתכנס, היא רק אז משחררת.
סימביוזה מושלמת של שני עולמות,
ימים של ביחד, לילות של חומות.
עכשיו היא נזכרת איך נסקו לגובה וגלשו במדרון,
כשהחשיך, איך תלה עששית בקצה כל מסדרון.
עכשיו היא לבדה, אחרי שנים של ביחד,
הוא הלך לעולמו והשאיר בשלה רק את הפחד.
