רווק וטוב לו?/ דקר ליבנת בפוסט אורח

כותב הפוסט דקר ליבנת, 33, הוא מורה לספרות ולשון בתיכון בשעות הבוקר. בערב הוא רוקיסט, כותב, מלחין, שר ומנגן בהרכב הפרטי שלו וכבר הוציא דיסק מצליח בשם "חטאים". בין לבין, הוא כתב במקומון ושדרן רדיו לעת מצוא.

לאחרונה התרווקתי לאחר מערכת יחסים רצינית ואוהבת. לאחר המשבר הראשוני, השני והשלישי וכמה ביקורים בהולים באשפוז יום בשלוותה, ניסיתי להביט בחצי הכוס המלאה, ולהפיק תועלת מהזדמנויות שהציגו את עצמן והתדפקו על דלתות ביתי, שהפך בינתיים לביצת גידול תרביות חיידקים. תמיד חשבתי שאם אתרווק אין ספק שאכבוש הרים, גבעות ובחורות, ואוכל סוף-סוף להיות מתת האל לנשים כפי שייעד לי האל הטוב בס"ד. אה-מה-מה, זה לא בדיוק ככה. הואיל והאל הטוב שכח לברוא אותי איטלקי גבוה מסוקס ועשיר, נשאלת השאלה: "מה בעצם יש לי להציע לעולם הרווקות?" ובכן, לא הרבה: משכורת נמוכה, פיזיות מביכה, אישיות דוחה וחיי מין שהם בדיחה. בקיצור, 9.4 בסולם העליבות. היות שכך, החלטתי לבדוק מה יש לעולם הרווקות להציע לי, ומסתבר שחיי הרווקות שופעים בשלל יתרונות מתקתקים:

אפשר למות בשקט!

אין ספק כי אחד היתרונות הבולטים ביותר הוא השקט שנולד מכורח המציאות החדשה. יש תחושה משרת שלווה בידיעה המרגיעה כי בשובי הביתה לא תהיה אף אחת שתדבר, שתספר, שתשאל, שתאכל (את הראש). אני אחצה את הסף, אנעל את הדלת, איאנח ואפול שדוד על הספה (שהיא גם המיטה הזמנית שלי כבר חמישה חודשים), מבלי המחשבה המנקרת שבכל רגע נתון מישהי תרצה לדבר על הרגשות שלנו. אני אוכל לנפוח את נשמתי בדממה ולמות בשקט לכמה רגעים ללא מתן תשובות לשאלות כגון "איך היה היום שלך?", "את מי פגשת?", "על מה דיברתם?", "למה התעכבת?", "אתה רוצה שנדבר על מה שהתחלנו לדבר אתמול?", "אתה אוהב אותי?", "אתה עדיין אוהב אותי?", "בטוח שאתה אוהב אותי?", "אני נראית שמנה?", או כל שאלה אחרת, שמצריכה יותר מהנהון סמלי או אנחת הסכמה אדישה. פשוט תענוג. אני חושב שנשים רבות אינן יודעות שהפנטזיה הגדולה ביותר של הגבר הממוצע אינה קשורה בסקס כלל וכלל. בסופו של דבר, הפנטזיה שלנו היא שיניחו לנו בשקט, ואנחנו מוכנים לוותר על בוהן או כליה בשביל זה. בלי שאלות, בלי חפירות, בלי שעות על גבי שעות של תחושות ורגשות על איך אני לעולם לא מקשיב לה כי קניתי קולה דייט במקום זירו. פשוט שקט, דממה, דומיה, שששש ודי. "קחי כליה, סתמי את הפה".

גבר-גבר

יתרון נוסף, שבהחלט מאיר באור חיובי את חיי הרווקות החדשים שלי, בא לידי ביטוי בחיי המין המגוונים, הזמינים לרווק הממוצע. הו, הוללות ופריצות מאחות גם את סדקי הלב העמוקים ביותר, ואין קץ לאפשרויות המתבשלות במיצי הדמיון שאינו יודע שובע. ואכן בדמיוני אני שב לביתי לאחר יום עבודה ארוך ומפרך, ומגלה להפתעתי שממתינה לי שם המאהבת התורנית (היא כמובן אילמת), והיא עושה בי ניסים ונפלאות, פרסים ותשואות. גם אני עושה אותה מאושרת, ואחרי שהיא עשויה היטב היא מחייכת בסיפוק, משבחת ומהללת אותי ואת הגנרל הקטן-גדול, מרעיפה אין ספור מחמאות על אסטרטגיות טקטיות מעוררות השראה, ומגדילה לשאול אם אני מעוניין לצרף לעניין את החברה הכי טובה שלה ואת אחותה התאומה משבדיה. בחיי הרווקות כל יום הוא הזדמנות חגיגית לפרוק כל עול, וכמות הפירוקים משפיעה באופן ישיר על גודלו ושלמותו של האגו העדין, אז לכן מרים האגו שלי את ראשו, מציץ מבין הריסות לבי המרוסק ודורש שאוציא אותנו גבר-גבר. ובכן, אנחנו לא גבר-גבר, ממש לא. מאז שנפרש בפניי שביל הרווקות לא ממש טרחתי להלך בו, והדייט הסוער ביותר שיצאתי אליו מסתכם בשיחה בארבע עיניים עם דודתי על מצבי הכלכלי העגום. הפער הזה בין מציאות לדמיון בהחלט מערער את מעמדו של היתרון הזה, ואולי זה רק אצלי, כי אצלי בדמיון אני הרמטכ"ל של הסקס, אבל במציאות השתחררתי על פרופיל 21.

נפיחה בטוחה

יתכן כי היתרון הבא יראה לאחדים מפוקפק ולא משמעותי, אך הרשו לי להבטיח לכם כי הוא אחד היתרונות החשובים ביותר בחיי הרווקות – אני מדבר כמובן על אפשרות הנפיחה החופשית. לא פעם בחיי הזוגיות מצאתי את עצמי נמנע מנפיחה, גם כשידעתי שזו תקל על לחץ הגז המצטבר בנבכי נשמתי לאין שיעור, היות שחשתי כי "לא נעים", "לא יפה", "לא לעניין" או איזשהו "לא" אחר. אולם, לא עוד. לא עוד נפיחות חרישיות, לא עוד שקרים והכחשות, לא עוד היתממויות מבישות. רציתי לנפוח ללא פחדים, להתרפק על ניחוחות אבודים ולשחרר את כל השדים, וחיי הרווקות הגישו לי את ההזדמנות הזו על מגש של כסף, ואני עטתי עליה בטפרים חשופים כמשחר לטרף. אם זה בסלון, במטבח או בשירותים, אם ביום א', אם ביום ד', אם ביום קיץ, אם ביום חורף, כל השבוע כך. ואכן, אני אסיר תודה על כך שניתנה לי ההזדמנות הנדירה להרפות מכל העכבות ולמלא את הבית בארומה טבעית ושופעת חיים – הידד לחיי הרווקות.

שמים בקשו רחמים עליי

קשה להבחין בטוב שיש ברחמים המופנים כלפי הרווק הטרי, ומן הסתם, איש לא יאמר לך שמדובר ברחמים, אלא ידרוש בשלומך מאה שבעים פעמים ביום במסווה של דאגה מהולה בהתעניינות. אבל אם מצליחים להתמודד עם פרצי הדאגה הפתאומיים, מגלים כי יש גם רווח בצדם. מטח השאלות האין סופי שנורה מדי יום ביומו מהול בשלל הצעות קולינאריות מפתות, שלא יסולאו בפז עבור הרווק הממוצע. כן, אין נחמדה מדאגה שבאה לידי ביטוי בערימת שניצלים, בלזניה, בצלי בקר או בכל תבשיל אחר שלרוב אינו כלול בתפריט הגבר הרווק. היות שארוחותיי מסתכמות על פי רוב בפרוסת לחם יבשה, נקניק פג תוקף ולעתים גם עגבנייה מפוקפקת, אני מניח לדאגה לאכל אותי ובינתיים אוכל בעצמי. אבל איכשהו גם היתרון הזה, אם מצליחים כלל לראות בו כיתרון, הולך לאלף עזאזל כאשר במפגשים המשפחתיים בחג דודה לאה, שהייתה ראש האינקוויזיציה הספרדית, מתחילה לחקור ולשאול "מה יהיה אתך, למה אתה לא מתחתן? אתה יודע שההורים שלך כבר מתים לנכד, נכון? תראה את דודי של חדווה, הוא כבר נשוי פלוס שניים והוא צעיר ממך בחודש, אז מה יהיה אתך, ילד? אתה כבר לא ילד". בלב אני חושב "אוף, דודה לאה, אולי תמותי רגע?", אבל כלפי חוץ אני מאלץ חיוך מזויף, ואומר שאני הולך שנייה להתאבד ותכף חוזר.

אין דין ואין דיין

עוד יתרון שקרם עור וגידים מאז התפנית בחיי הוא יתרון ההתחשבות, או ליתר דיוק החוסר בצורך להתחשב בבת זוג. אם בזמן מערכת יחסים אני נאלץ להתחשב, לשאול, לבדוק, לאשר, לוודא, לנסות או לרצות הרי שחיי הרווקות ריקים לחלוטין מהאילוץ לקחת בחשבון רגשות של מישהי, או במתן דין וחשבון כזה או אחר. אין עוד צורך לבדוק אם זה בסדר מבחינתה שאעשה כך או כך, אפשר פשוט לעשות ככל העולה על הדעת מבלי לתת הסברים או לקבל אישור. יש משהו מנחם בתחושה כי אני אדון לגורלי, מקבל ההחלטות, שליט הממלכה הבלתי מעורער. אני יכול לצאת, להיכנס, ללכת, לחזור, להקדים, לאחר ולהיפגש או לא להיפגש עם מי שאני רוצה. כבר זמן מה לא שמעתי אמירות כגון "לאן אתה הולך?", "מתי אתה חוזר?", "מי זה?", "מי זאת?", "מה הקשר שלך לזה?", "אנחנו צריכים ללכת להורים שלי", "היום מנקים את הבית", "אי אפשר, אנחנו מוזמנים לחתונה של טל ושרון", או כל אמרה אחרת שגורמת לי לרצות להטיח את ראשי כנגד הקיר עד אבדן הכרה, ואני מוכרח להודות שהן ממש לא חסרות לי. שוב האגו שלי מתערב, ודורש שאצהיר קבל עם ועדה שבחיי הרווקות שלי אין רגע דל אחד, ושאני ממצה עד תום את כל האפשרויות הפוטנציאליות הטמונות בסגנון החיים הזה, שאני הרווק הכי מבוקש בארץ ישראל כולל שטחי איי ובי. אז להגיד שזה באמת ככה, ממש לא. המקום היחיד שאני הולך אליו הוא השירותים, וכשאני חוזר משם אני כבר לא הולך לשום מקום אחר. אבל גם אם אני לא יוצא, חוגג, מבלה או מתהולל, יש משהו נעים רק בידיעה שאני יכול. נכון, חיי הרווקות שלי מורכבים פחות או יותר מרביצה מתמשכת מול מסך מרצד ומחיפוש אחר שאריות מזון שאינן מעלות עובש, אבל הידיעה שיש פוטנציאל גלום של החלטות הרות גורל שמונח בידיי גורמת לי להרגיש קצת פחות מעפן בקשר לעצמי, גם אם זה כרוך בהרבה שקרים שאני מספר לבחור בראי.

לסיכום, אין ספק שחיי הרווקות מציעים מגוון עשיר של הזדמנויות שאינן מתאפשרות בזוגיות, ואם לא הייתי כזה עולב מנומנם אני מניח שכבר הייתי גומע את הנקטר המתקתק הזה בשקיקה, או לפחות מנסה. לעתים נדמה שמצאתי את השער לארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, אבל שכחתי את המפתחות בבית, ולמרות זאת אני לא מתייאש, להיפך, אני נושא את הבשורה לשאר הרווקים באשר הם: שנו באלכסון, הפליצו בסלון וזיינו המון. שניים מתוך שלושה, זה מספיק טוב!?