ילדים כן בוחרים

כל משפחה היא משפחה מיוחדת ואינה דומה לאחרת וכל ילד הוא עולם ומלואו הממלא באור את ביתו ומשפחתו. יש הממתינים לילד תשעה חודשים תמימים ויש הממתינים שנים רבות כדי לאמץ ילד ולממש את זכותם הבסיסית – להיות הורים. על הדילמות, הלבטים וההתמודדות, איך לספר ומתי ומהו מחיר האושר. ילדים שבאו מהלב אחרי שנים של נסיונות וציפייה דרוכה או במילים אחרות: ילדים כן בוחרים!

דנה, מהוד השרון, החליטה לפני חמש שנים לאמץ עם בעלה תינוקת אוקראינית לאחר שהתייאשה משנים של ניסיונות כושלים להכנס להריון וללדת ילד באופן טבעי. היא מעידה שמעולם לא גילו אצל מי מהם היתה הבעיה ואם היתה כזו אך מאחר שהריון טבעי לא התקיים הם החליטו שטוב יעשו אם יאמצו ילד עליו יוכלו להרעיף את כל האהבה לה ייחלו.

 דנה משתפת בהליך קשה, ארוך ומלא בירוקרטיה "אנשים יודעים כל כך מעט על אימוץ ילדים בכלל ואימוץ מחו"ל בפרט". היא יורה "חושבים שבגלל שישנם כל כך הרבה ילדים בבתי היתומים שם, פשוט באים ובוחרים ילד. בפועל הדברים מורכבים הרבה יותר. מדובר בהליך פולשני, ארוך ומתיש מכל הבחינות". היא ממשיכה ומספרת "ידענו שבארץ ההמתנה לילד מאומץ יכולה לקחת לעיתים גם 6 שנים. כבר היינו באמצע שנות השלושים שלנו, אחרי שנים של ניסיונות להרות והאפשרת לחכות עוד שש שנים לילד לא היתה אפשרית עבורנו". היא משתפת כי נאלצו לשבור את כל חסכונותיהם כדי להשיג סכום של כמעט חצי מיליון דולר עבור תהליך האימוץ כולו ומסכמת "היה שווה. זכינו בדבר יקר מפז וכיום אני מצטערת שלא עשינו את זה הרבה קודם".

בא מהלב

האימוץ טומן בחובו לא מעט קשיים איתם מתמודדים ההורים המאמצים משלב ההחלטה, ההליך עצמו וכמובן בגידול הילד לאורך השנים. גם הילד המאומץ מתמודד עם לא מעט קשיים. מחקרים מלמדים כי ילדים מאומצים מתמודדים בדרגות שונות של הצלחה עם סוגיות האימוץ, עם השאלות הקשות ועם התחושות הכואבות המלוות את האימוץ לצד האושר המשפחתי והשגרה העוטפת.

דן (16) אומץ בברזיל כשהיה תינוק. הוא מספר כי הוריו המאמצים סיפרו לו על היותו מאומץ כבר מגיל צעיר "בעצם מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני מאומץ. ההורים סיפרו לי שילדים אחרים מגיעים בלי יכולת בחירה אבל אותי הם בחרו. תמיד סיפרו לי שנולדתי מהלב ובתור ילד זה היה נשמע לי הגיוני".  על הוריו הביולוגיים הוא יודע אך מעט. הוא יודע שאמו הביולוגית היתה צעירה מאוד כשנכנסה להריון לא רצוי, בחרה להביאו לעולם ומיד עם לידתו מסרה אותו לאימוץ. מעבר לזה הוא אינו מכיר את הפרטים ומכיוון שטרם מלאו לו 18, על פי חוק האימוץ, הוא אינו יכול עדיין לפתוח את התיק וכעת גם חש שאינו מעוניין לעשות זאת. הוא מעיד כי למרות שהוריו מעודדים אותו לשאול ולחקור הוא אינו אוהב לדבר על הנושא ומשתדל שלא לחשוב עליו.

 יש הטוענים כי בלי פיסת עבר אי אפשר ליצור הווה אבל במציאות כמו במציאות אנחנו נוכחים לדעת שאפשר גם אחרת. כך אצל רחל (84) שאומצה בארץ כתינוקת לאחר שגם אמה ילדה אותה בגיל צעיר ומיד עם לידתה מסרה אותה לאימוץ. רחל מעידה כי באותה עת נושא האימוץ היה בבחינת "טאבו מוגמר. סוד. נושא שלא מדברים עליו". את דבר היותה מאומצת היא שמעה מילדים בסביבתה הקרובה ומאוחר יותר מקרובי משפחה רחוקים שאימתו את הדברים אך מעולם לא דיברה על הנושא עם הוריה ומעולם גם לא פתחה את תיק האימוץ. למרות זאת היא מעידה: "חייתי חיים מלאים בתחושה של הכרת תודה להוריי המאמצים. ממרום גילי אני מבינה שאנשים אינם נולדים טאבולה ראסה אלא עם מטען של חוויות, תחושות ואופי משלהם ויחד עם זאת אני מכירה בחשיבות של הסביבה בה גדלים. אם יש בי חרטה היא על כך שהוריי המאמצים מעולם לא סיפרו לי את הסיפור לאשורו. התוודעתי לעובדות מהסביבה הקרובה אך מעולם לא היה לי האומץ לשאול או להתעמת עם הוריי ששמרו על הסוד בקנאות. היום אני מבינה שהאהבה הגדולה אליי, הרצון לגונן ואולי גם הבושה שלהם על כך שלא יכלו להרות גרמה להם להסתיר את העניין. אין בי כעס עליהם וחשוב לי להנחיל למשפחתי את  ערך המשפחה כערך עליון שחשוב לדבוק בו".

 איך מגיבים לאימוץ בסביבה הקרובה?

דן: "כל המשפחה והחברים יודעים ומכירים את העובדות אבל אם מישהו חדש שואל איפה נולדתי ואני מספר שנולדתי בברזיל ושאני מאומץ הוא מיד אומר "אה, אתה מאומץ, טוב סליחה" ומיד משתתק. פעם זה באמת היה סוד גדול. היום הכל פתוח". דן מעיד שהוא והוריו מדברים גלויות על הנושא ומשתף "הם הורים טובים ויש לנו קשר מאוד חזק. אני מרגיש שהם עשו הרבה בשבילי ונסעו חצי עולם כדי לקבל אותי. אין לי אחים אז כל תשומת הלב והדאגה שלהם מופנים אליי. היום כשאני כבר יודע איך נכנסים להריון אני מבין שזה שנולדתי מהלב והגעתי מבחירה, זה רווח גדול ואני מעריך את ההורים שלי על כל המאמצים שעשו כדי לקבל אותי ובכלל על כל ההשקעה". יחד עם האידיליה הזו, דן משתף גם בפחדים ובחששות שעלו בו כילד "חשבתי על זה המון. אני זוכר שפחדתי שאם לא אהיה תלמיד טוב או לא אתנהג יפה, יחזירו אותי לברזיל ויקחו ילד אחר במקומי. היום אני יודע שאלה שטויות אבל כילד חשבתי על זה לא פעם".

 מה הכי מסקרן אותך?

דן: "מסקרן אותי לדעת למי אני דומה. כשאני הולך ברחוב אני מסתכל על אנשים ובודק אם מישהו דומה לי אבל לא מעניין אותי כרגע לדעת יותר מזה. אני משתדל לא לחשוב על זה".
רחל משתפת שלפני עשור ולאחר שילדיה דחפו אותה לפתוח את תיק האימוץ כדי ללמוד פרטים על הסיפור המשפחתי ועל הגנטיקה היא נכנעה ללחצים "בדיוק ביום בו הלכתי למשרד הפנים כדי לפתוח את התיק, המשרד היה סגור ומבחינתי זה היה סימן שאולי, כפי שרצו הוריי, עליי לדעת רק את מה שאני כבר יודעת. מאז לא ניסיתי יותר לפתוח את התיק וכיום מפאת גילי גם אין בזה טעם".

 וויניקוט שהיה פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי מממשיכי דרכו של זיגמונד פרויד טען שאדם הנוטש את הצורך בידיעת שורשיו במטרה להקל על הוריו המאמצים, מותיר חלל או רִיק  במרכז הווייתו. בהתכחשות לסקרנות הטבעית, הוא טען, האבל על אובדן ההורים הטבעיים ואובדן הילד שיכול היה להיות אלמלא האימוץ – הוא מצמצם את המרחב הרגשי שלו. בארץ, לפי חוק האימוץ, רק כשמגיע הילד לגיל 18 הוא יכול לפתוח את תיק האימוץ הממשלתי ובפתיחתו ימסרו לו מעט מהפרטים על נסיבות המסרותו לאימוץ, מידע על הוריו הביולוגיים כולל פרטים מזהים, תמונות או מכתבים. גם ההורים הביולוגיים הם צד בפתיחת התיק ולכן, גם אם התגבר הילדהמאומץ על הפחדים והחששות, על תחושת הבגידה וההזנחה והצטייד בסקרנות וברצון לדעת, הדרך לשם לא תמיד פשוטה כפי שמתארת אילנה (30) שאומצה על ידי הוריה כשהיתה בת חודשים ספורים בלבד.

 "תמיד הסתכלתי באנשים וחיפשתי את הפנים האבודות שאף פעם לא הכרתי" היא מספרת. "במשך שנים התחבטתי עם עצמי בתחושות מעורבות האם זה נכון לי, להוריי ובמיוחד חששתי מהרגע" היא משתפת "לא ידעתי אם אני מספיק חזקה נפשית כדי לנבור בתוך תוכי ולהתמודד עם השאלה הקשה: "למה?" ויותר מזה עם התשובה שאקבל בעקבותיה". בשנה האחרונה, בעידודה של הפסיכולוגית שלה, החלה אילנה בהליך פתיחת התיק והפרטים שגילתה היו קשים עבורה לעיכול. הוריה הביולוגים היו זוג צעיר כשהאם מצאה עצמה בעיצומו של הריון וללא יכולת לבצע הפלה. מפאת גילם הצעיר של ההורים והיכולות הכלכליות המצומצמות הם החליטו למוסרה לאימוץ וכיום יש להם 4 ילדים משלהם והם מנהלים אורח חיים משפחתי תקין. פתיחת התיק והניסיון ליצור עימם קשר לא התקבלו מצידם באהדה, הם טענו שחידוש הקשר עימה מקשה עליהם. "הרצון להרגיש שייכות. לראות למי אני דומה ואולי התקווה לייצר אצל הוריי הביולוגיים מעט חרטה, הניעו אותי מלכתחילה לנסות ולפתוח את התיק וכעת אני מבינה שזו לא החלטה רק שלי ושאולי מדובר בתהליך שעלול לקחת עוד זמן רב, אם בכלל".

 – מה היית רוצה שהם ידעו עליך?

"שההפסד כולו שלהם" היא מחייכת "בסופו של יום הם אלה שיצטרכו לחיות כל החיים עם תחושה של החמצה וויתור על ילד. אני באמת מאחלת להם כל טוב ובעיקר מאחלת לעצמי, בבוא העת, להיות אמא כמו האמא המאמצת שלי. יש לי הורים מדהימים ותומכים שנמצאים ומלווים אותי בכל שלב ולאורך כל הדרך. אמא זה תואר, זה תפקיד, זו מהות. זה להיות שם בשביל הילדים שלך בכל רגע נתון, הרבה מעבר להריון של תשעה חודשים".

 הפיצול אותו חווים ילדים מאומצים בין עולמות פנימיים וחיצוניים ובין נאמנויות לשני זוגות ההורים, כמו גם היותם מוקד המרכז תחושות של אהבה, הכלה, הזדהות וכמוהם גם פחד, כעס וההתמודדות עם רגשות של נטישה ודחייה הם אולי רק חלק מתוך מכלול גורמים המסבירים את האחוז הגבוה של ילדים מאומצים המתמודדים עם קשיי הסתגלות לא מבוטלים. גם הורים מאמצים טובים ואוהבים ככל שיהיו, אין ביכולתם למנוע או להשכיח את התחושות הקשות של הנטישה וההשתוקקות למה שיכול היה להיות ולא יהיה לעולם, אך יש באפשרותם להמתיק את הגלולה. הם יכולים לעטוף ולחבק ולספק קרקע פורייה לשאלות, ללבטים, לתהיות ולסקרנות טבעית ובריאה ולהוות כתף תומכת בכל סוגייה או עניין כפי שמעידה ומספרת דנה: "לא אשכח לעולם את המבט הראשון שלה לעברי בבית היתומים באוקראינה. היא היתה עוד בידיים של המטפלת שלה ואני עמדתי בצד עם בובה ובהיתי בה. היה לה מבט כזה של "מי זאת האשה שנפלה עליי פתאום?" אבל כמה דקות אחר כך כשהרמתי אותה על הידיים היא שמה עליי את הראש ובכינו יחד דקות ארוכות. מאז ועד היום אנחנו מדברים בפתיחות על הכל, למרות שהיא רק בת שש ומוכנים להתמודד עם כל קושי שיבוא. ובדיוק כפי שהיא מספרת ביום המשפחה לחבריה בגן על האימוץ ועל איך אמא ואבא בחרו אותה מכל התינוקות, חשוב לנו שתזכור תמיד, תמיד, תמיד שהיא באה מאהבה גדולה ושהיא הילדה הנפלאה ביותר בעולם, בדיוק כפי שהיא".

הכתבה פורסמה ב"פאוזה" בפברואר 2012