מימין לשמאל: מאירה, אביב וליטל. "תצאו מזה, לא כל הלסביות נוהגות על משאית!"
ההתאהבות במהלך השירות הצבאי תפסה את ליטל ומאירה במפתיע, בלי אותות ובלי אזהרה – "אהבה בלתי אפשרית" הן חשבו לעצמן כשהחביאו מפני העולם את סוד אהבתן. "ההסתרה מהחברים הכי טובים ומהמשפחות, דווקא היתה החלק הקל" הן מתוודות "הכאב הגדול באמת היה הבריחה מעצמינו. במשך ארבע שנים פשוט חיינו לצד החיים". היום, נשואות באושר, כשהן חובקות ילד משותף ורגע לפני הולדת הבת, הן כבר מנהלות את שיגרת החיים שתמיד חלמו עליה ובמסגרתה הן לא מחכות ל"יום האהבה" שיזכיר להן את סוד החיים. "לאהוב ולהיות נאמן לעצמך בכל מחיר ובכל זמן" הוא מוטו מבחינתן. בגאווה גדולה הן מספרות על הקשיים והמהמורות שבדרך אך גם על האושר העילאי מ"הורות נשית, רכה ואחרת" ומבקשות, באותה הזדמנות, לנפץ לנו כמה מיתוסים על לסביות.
ליטל תומשוב (37) ומאירה תומשוב ליברמן (37) הכירו בתקופת הצבא שלהן כשחלקו דירה משותפת כמדריכות טיולים באילת. "מהר מאוד הבנתי שהניצוצות והעומק שיש בקשר שלנו הם הרבה מעבר לחברות טובות שחולקות דירה ביחד" מספרת ליטל ומאירה מחזקת את דבריה "הזיקוקים והתחושות לא היו דומים לשום דבר שהכרנו קודם לכן בקשרים "סטרייטים" שהיו לנו עד אז". את שירותן הצבאי הן העבירו כזוג לכל דבר אך לא סיפרו על כך לאיש. "הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר והייתי חייבת להבין עם עצמי מה זה הרגש הזה. מה עובר עליי" מספרת ליטל "היה לי קשה להודות בפני עצמי שמדובר באהבת נשים ועל אחת כמה וכמה להודות בזה בקול רם".
לאחר שירות צבאי צמוד הן החליטו להיפרד כדי לצאת עם אחרים ועל מנת לנסות "לעלות על דרך הישר". הן הכירו האחת לשניה גברים במטרה להתאהב ולהיכנס חזרה לתלם אך שום דבר לא באמת ניחם אותן ואף אדם לא הצליח לפתוח את סגור ליבן שהיה נתון כולו לבת הזוג. "בתוך, תוכי" מספרת ליטל "ידעתי שלא משנה עם מי נצא, כולם יהיו רק תחליף זול לדבר האמיתי. עם אף אחד אחר לא יהיה לנו את מה שהיה בינינו". לימים, הן טסו יחד ל"טיול שאחרי הצבא" במזרח הרחוק והמשיכו לבלות יחד תוך שהן מנסות להדחיק כל זכר לאהבה אירוטית ולאינטימיות, "חיות לצד החיים אך לא אותם".
– מה היה הרגע המכונן, מתי הבנתן שזה זה זה ולא שום דבר אחר?
ליטל: "אבא שלי נפטר במפתיע כשהייתי בת 24. קיבלתי בום. פתאום הבנתי שהחיים קצרים מדי בשביל כל המשחקים האלה. שהגיע הזמן להיכנס בחיים ולא לחיות לצידם. היציאה מהארון הוציאה את המיטב שבנו ביחד ולחוד. כמו בושם נכון, מדוייק ומרוכז".
מאירה: "כל תקופת השבעה לא זזתי מליטל. היה לי ברור שהיא צריכה אותי ואני אותה ואז גם גמלה בי ההחלטה שמיד אחרי השבעה נחזור להיות הזוג שהיינו".
בשבועות שלאחר מכן, עטופות בזכרונות ובצער האובדן ונתמכות האחת על ידי השניה במה שהן מכנות "הנפש המשלימה שלי" הן התחילו לשתף את סביבתן הקרובה בדבר אהבתן. החברות הכי טובות של כל אחת מהן היו הראשונות לדעת ואף אחת מהן לא הופתעה אלא הרגישה הקלה עצומה: "דברים התחילו להיכנס למקום הטבעי שלהם" מספרת ליטל "פתאום היה גם לחברות לגמרי ברור שיש בת זוג ויש החברה הכי טובה (BFF), אף אחת למעשה לא תפסה את מקומן ואלה שני דברים שונים". היו מעטים שלא חסכו ביקורת וניסו לשכנע אותן שוב ושוב לבדוק האם זה הדבר האמיתי, בינהם "פסיכולוגים בגרוש" שחשבו איתן בקול רם שאולי הן פשוט עוד לא פגשו את הגבר המתאים עד עכשיו ואחרים שטענו שאהבה בין נשים אינה לגיטימית ולא יכולה להתקיים משום שאינה טבעית.
"גייסתי את כל הסבלנות שלי להתמודדות עם הקושי של אמא שלי" משתפת ליטל "נתתי לה את כל המקום והלגיטימציה להרגיש את מה שהיא מרגישה. היא אמנם חיבקה ותמכה אך גם שיתפה אותי בקושי הגדול שלה עם הבחירה שלי. היה לי ברור שאם לי עצמי נדרשו 4 שנים כדי להבין ולהודות שזו מי שאני, לכל אחד נדרש פרק זמן אחר לקבל, לעכל ולהפנים". "הפעם, כשהגענו מתוך מקום של שלמות עם עצמינו" מוסיפה מאירה "היה לנו הרבה יותר קל לעמוד איתנות מול אחרים. להסביר. להכיל. למעשה, כל השנים שקדמו ליציאה מהארון אנחנו היינו האוייב הכי גדול שלנו ורק כשלמדנו לקבל את עצמנו, יכולנו לקבל באהבה את כל סוגי התגובות".
שתיהן נשות קריירה, ליטל עובדת במחלקת הרכש בחברה גדולה ומוכרת ומאירה, סיימה זה עתה תפקיד בכיר באחת מחברות הסלולר והתחילה בתפקיד חדש בחברה קטנה יותר. הן מעידות כי היציאה מהארון היא תהליך מתמשך ולמעשה אינה מסתיימת לעולם. בכל סיטואציה חדשה או מקום עבודה חדש, כשפוגשים אנשים מהעבר או אנשים חדשים זה צף ועולה והתגובות השונות ולעיתים גם הרמות הגבה, לא מאחרות להגיע. הן בוחרות להתמודד עם הנושא באופן הכי גלוי ופתוח וכחלק מהעניין אף התנדבו במשך שנים בארגון חוש"ן – לחינוך ושינוי בקהילה. במסגרת ההתנדבות הן מספרות את סיפורן האישי שוב ושוב לאלפי תיכוניסטים, אנשי חינוך ויועצים כשכלל בסיסי אחד ויחיד מנחה אותן "מותר לשאול אותנו כל שאלה ואנחנו עונות על הכל בפתיחות מירבית. הכל במטרה להנגיש את הנושא לכולם, להעלות את המודעות ולקרב לבבות".
אמא יש רק 2!
אמא יש רק – 2
הן התחתנו בגיל 28 במסיבה גדולה. "חשוב היה לנו להצהיר בפומבי על אהבתנו ועל הזוגיות שלנו" מספרת מאירה ומוסיפה בחיוך "אף אחד בסביבה הקרובה או הרחוקה שלנו לא היה גיי כך שלמדנו הכל בעצמנו ועל בשרנו והרגשנו פורצות דרך מה שהפך את החגיגה לכפולה ומכופלת עבורנו". מאירה נמצאת כעת בחודש החמישי להריונה השני, הפעם הן מצפות לבת, אחות לאביב, בן השנתיים ושלושה חודשים. ליטל מספרת בגילוי לב מעורר הערצה שאין לה שום רצון או צורך להיות אמא ביולוגית בעצמה ולכן, תוך חלוקת תפקידים ברורה ומוסכמת, הן עושות גם את זה בדרך שמתאימה להן. "חלוקת התפקידים ברורה" הן צוחקות: אמירה היא הוולדנית, הבשלנית וזו שעושה קניות וליטל, שמעידה לא פעם כי היא חולת ניקיון, אחראית על תחזוקת הבית ועל הכביסות. בעיה קלה ביותר מסתמנת רק כשצריך לתקוע מסמר בקיר וזה העיתוי היחיד בו הן מרגישות בחסרון גברי שמסתיים בשנייה בה מגיע איש מקצוע או חבר לסייע להן.
על התהליך להביא ילדים לעולם בעזרת בנק הזרע הן לא מרבות לדבר "לשתי נשים בארץ הרבה יותר קל להביא ילד מאשר לזוג גברים. אין צורך באם פונדקאית אלא רק בזרע ובעניין הזה בנק הזרע באיכילוב הוא מעוז הלסביות". הן מספרות שבשל הרצון שהתינוק יהיה בצבעים בהירים וידמה למאירה הן בחרו תורם בהיר ולא התעכבו על יתר הפרמטרים. הן רכשו את כל מנות הזרע של אותו תורם על מנת שהילדים העתידיים שיהיו להם יהיו אחים ביולוגים וכדי למנוע פוטנציאל התרבות של אחים למחצה. "הבנתי כמה חשוב למאירה להיות אמא" מודה ליטל "היא שיכנעה אותי וכמו תמיד, גם כאן היא צדקה. למרות החששות שלי מהחיבור לתינוק שאינו פרי בטני, החיבור וההתאהבות היו מפתיעים ומידיים. זו חוויה עצומה". הן משתפות שהקושי היחיד בכל התהליך היה דווקא בתהליך האימוץ. מכיוון שליטל אינה אימו הביולוגית של אביב ועל מנת שתוכל ללכת איתו לרופא ולתפקד מול הרשויות והגופים השונים כאמו לכל דבר, היה עליה להשלים תהליך אימוץ פורמלי שהסתיים רק בחודשים האחרונים, אחרי שנתיים מיגעות של טופסולוגיה ואישורים.
– איך מקבלים בסביבתכם את המשפחה המיוחדת שלכם?
מאירה: "המשפחה והחברים כבר רגילים. למזלנו התברכנו בגננת רגישה ומדהימה שמסבירה לילדים הכל בצורה מאוד נעימה ומכובדת, ככה שההתמודדות מהבחינה הזו די פשוטה. צריך להבין שברגע שאת הופכת לאמא כל העניין הזוגי מקבל הרבה פחות חשיבות, יש מכנה משותף ויש נושאי שיחה שרובם סביב הילדים עכשיו. אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא שלאביב יש את כל הפריבילגיה להיות בדיוק מי שיבחר להיות. כי אנחנו מאמינות בזה וגם חיות את זה!"
– איזה אמהות אתן?
מאירה: "ליטל (טולי) היא אמא מהממת. היא רגועה ומשחקת עם אביב כאילו שהיא חברה בת גילו".
ליטל: "מאירה אמא ערכית, סבלנית והכי כיפית בעולם ואביב? הוא ילד עדין, חייכן ומנומס פשוט כי יש כאן שתי אמהות במשוואה".
"החיבור היה מיידי"
באופן אישי, לא יכולתי שלא להתפעל מהסדר והארגון בדירה הקטנה והמעוצבת שלהן בהרצליה וחשבתי ביני וביני שזה לבטח רק אחד מהיתרונות הבולטים במגורים משותפים של שתי נשים. יתרון נוסף הוא ללא ספק, הקשר האוהב והמכיל שלהן שנראה ומורגש למרחוק. מספיק להן מבט עיניים, הרמת גבה, או שינוי בקצב הנשימה כדי להבין את נבכי הנפש של בת הזוג. "אחרי הכל אנחנו נשים" ליטל צוחקת "ושכאלה אנחנו טוחנות עד דק כל נושא וכל סוגיה ויש לנו כלל: לא הולכות לישון כועסות וכל נושא ראוי לשיחה".
– איך אתן מתחזקות את הזוגיות שלכן בשגרת היום העמוסה?
"אנחנו דואגות לתחזק את הקשר על בסיס קבוע. אוהבות להפתיע ולרענן, להיות ביחד ולהיזכר במה שהיינו ואיפה אנחנו היום. חשוב לנו לנער את אבק השגרה ולזכור להנות גם מהדברים הקטנים" מפטירה ליטל ומראה לי קופסא שהן הכינו במיוחד עבור המטרה הזו ואליה מכניסה כל אחת מהן זכרונות וחוויות מארועים משפחתיים וזוגיים. אחת לשנה הן פותחות ביחד את הקופסא בטקס קטנטן משלהן ומתמוגגות מהזכרונות המשותפים.
הסיבה בגינה הן הסכימו להתראיין היא תחושת השליחות הגדולה שהן חשות. חשוב להן להראות שיש סוגים שונים של משפחות ומשפחה היא משפחה היא משפחה וכשיש גם אושר ושמחה במשוואה, השמיים הם הגבול.
– מסר לאומה?
ליטל: "חשוב לי שיבינו שאת לא בוחרת בלסביות אלא הלסביות בוחרת אותך. מתאהבים בבן אדם, בנפש אחרת ובאהבה אין חוקים, היא באה בכל הצבעים, הדתות והמינים".
מאירה: "It’s getting better, זו קלישאה שחוקה אבל ככל שתהיו נאמנים לעצמכם ותלכו עם מה שנכון לכם, לאחרים לא תהיה ברירה אלא לקבל אתכם כפי שאתם והיום יותר מתמיד, יש משהו בעולם שפתוח לקבל הכל, יש תחושה של ליברליות וסבלנות לאחר בכל התחומים. קודם כל ולפני הכל תאהבו את עצמכם ותהיו גאים במי שאתם".
