אחת מארבע

אחת מארבע, אחד מחמש (צילום: shutterstock)

יום שבת בערב, קצת לפני פורים של כיתה י"ב. שניים וחצי כוכבים בשמיים, דקות בודדות לפני שיוצאת השבת. אני מחופשת למחצה, בכל זאת מסיבת פורים: ג'ינס, חולצה מכופתרת, מקטורן וכובע של קאוגירל. מחזיקה ביד שקית עם בקבוקי קולה שקניתי לכבוד מסיבת הכיתה שצפויה היתה להתקיים עוד באותו הערב. בדרך למסיבה, תכננתי לקפוץ לבקר חברה שגרה בקרבת מקום. שמחה וטובת לב, הלכתי באותה הדרך בה הלכתי כבר עשרות אם לא מאות פעמים קודם לכן, זו שהרגליים מכירות בעל פה והעיניים מזהות בה כל אבן ואבן. במרחק שני רחובות מהבית שלי, סמוך לרחוב בר אילן ברעננה, עיר ילדותי הנצחית, אני מתחילה להרגיש אי נוחות. כאילו מישהו מסתכל עליי. בוהה בי. "נראה לי שמישהו עוקב אחריי" שמעתי את עצמי מדברת עם עצמי.

אמצע שנות התשעים, אין פלאפונים. אני מחישה צעדיי ומרגישה שמישהו מחיש צעדיו בעקבותיי. מתחילה בריצה איטית ומבוקרת כדי לא לעורר חדש וכשמפלס הלחץ עולה, אני מתחילה לרוץ בכל הכוח כשתיפוף הרגליים העקשן בעקבותיי. אינו מרפה. אני זוכרת פחד משתק. כזה שלא מאפשר אפילו להסתובב לאחור כדי לראות האם אמת או בדיה. "אולי אני מדמיינת?! יותר מדי סרטים או מבזקי חדשות על סוטים ופדופילים" חשבתי לעצמי. הגעתי ליעד – בניין פנימי, כניסה ב', בלי מעלית. "אלוהים אוהב אותי" חשבתי שכהבחנתי שדלת הכניסה פתוחה והתחלתי לרוץ במדרגות, מנסה ללא הצלחה להסדיר את הנשימה הסוררת, לאזן בין דמיונות ובין מציאות מתעתעת.

"תסלחי לי" נשמע קול גברי עמוק ומצמית, מיד עם סיום גרם המדרגות הראשון. "לא דמיינתי כלום" אני מספיקה להגיד לעצמי ובשניה של אומץ מסתובבת לאחור: דלת הכניסה נותרה פתוחה לרווחה ועל המשקוף שעון גבר נמוך קומה חולץ את איבר מינו ומתחיל לענג את עצמו תוך השמעת קולות הנאה שלא היו מביישים שום פסקול לסרט אירוטי. קפאתי במקומי. שניות שנראו כמו נצח. דממה פנימית מלווה ברעשי רקע מזוויעים שלא יוצאים לי מהראש עד היום, 20 שנה אחרי. ואני? עם כל תרגילי הקרב מגע שלמדתי בשיעורי הספורט בבית הספר, לא זכרתי ולו תרגיל יישומי אחד וגם "הפה הגדול שלי", זה שידע מה לומר לכל אחד ובכל סיטואציה, נשאר דומם. לא הצליח להפיק ולו צעקה או קללה עסיסית שתגרום לסוטה השפל להשפיל מבט ולברוח חזרה לנקיק שממנו ברח. התאפסתי בשניות ורצתי באמוק עד לקומה השלישית שם גרה חברתי. "האינסטינקטים עובדים" עוד הספקתי להתבדח עם עצמי.

כשנפרץ המקום הכי בטוח שלך עם עצמך. כשבגיל 17 את מפחדת שוב ללכת לבד בחושך ומבקשת שילוו אותך לכל למקום. מסתובבת עם גז מדמיע ובטוחה שכל אדם שלישי ברחוב עלול לעקוב אחרייך ושאולי הפעם זה יסתיים אחרת. כשנחצים הקווים האינטימיים בלי אישור ובלי הכנה, כשכבודך נרמס תחת חשקים מיניים אפלים של אדם שפל אחר, כשהמרחב האינטימי, הפרטי שלך, נפרץ, זה הרגע בו את מבינה ששום דבר כבר לא יחזיר לך את התמימות שאבדה לך.

הסרט של לינור אברג'יל השבוע, התחקירים על סם האונס וכמוהם הסערה התקשורתית סביב הנושא החזירו אליי בשניות את הזכרונות מאותן דקות שהעדפתי להדחיק. ימים ושבועות אחר כך עוד דמיינתי בהילוך איטי את שארע, מנסה לחשוב מה יכולתי לעשות אחרת ומה חלילה יכול היה לקרות אם הייתי רצה קצת יותר לאט או חלילה מועדת בדרך. עד היום צמד המילים "תסלחי לי", באינטונציה מסויימת, מעלה בי חלחלה. צמד מילים שהפכו לבדיחה אירונית, לא מצחיקה בעליל, כזו האוצרת בתוכה אוקיינוס ענק של גועל, סלידה, מבוכה וחוסר אונים. היום אני מבינה שהוא יכול להיות גבר נמוך, שחום, כזה עם ג'ינס קצרים קרועים ונעלי אול סטאר נמוכות או בלונדיני גבוה מעונב. ספרדי, אשכנזי או אריתראי. זה לא משנה. היום אני יודעת כבר הרבה יותר ותמימה הרבה פחות ואם שאלתם את עצמכם, גם התלונה על הטרדה מינית שהגשתי במשטרה למחרת בבוקר וגם הקלסתרון שהרכבתי משברי זכרונות טראומטיים של דקות או שניות בודדות, נגנזו כולם או נשכחו בארכיב מ"חוסר ראיות", "חוסר עניין לציבור", "מחסור בכוח אדם" או שקר כלשהו אחר. בסך הכל עוד תיק של "הטרדה מינית שתודה לאל לא הסתיים באסון" נכנס לסטטיסטיקה.

לא מזמן קראתי מחקר חדש בנושא הטרדות מיניות שחושף פרטים עגומים לפיהם אחת מתוך ארבע נערות ואחד מבין חמישה נערים בתיכון, הוטרדו מינית במהלך השנה החולפת. רובם מוטרדים דווקא על ידי בני גילם בשטח בית הספר וזה רק על סמך אלה שהתלוננו. לא מפסיקה לחשוב ביני וביני כמה נערים ונערות חוו ארועים דומים ולא העזו להתלונן? כמה? כמה נשים ו/או גברים טיטאו "כמעט ונפגע" כאלה מתחת לשטיח ממבוכה ומחוסר רצון להתעמת? לכמה נערים או נערות השתנו החיים מהקצה אל הקצה ולכמה אחרים צרובים זכרונות טראומטיים כאלה לשארית חייהם מגילויי חיבה באשר הם שאמורים להרגיש הדבר הכי נכון. אמיתי. מרגש.

בתור אמא לילדים קטנים שיודעת שככל שהם גדלים יש לי פחות יכולת להיות, לשמור, להזהיר. פחות אפשרות להגן עליהם בכל רגע ובכל מקום בו יהיו, אני יודעת שצריך לשחרר ובאותה נשימה מנסה להחזיק הכי קרוב שאפשר ומקווה שיישארו בסביבה הקרובה שלי לפחות עד… גיל 30?! שרק לא יהיו עוד חלקים בסטטיסטיקה. נעה הלוך ושוב על הקו שבין הרצון לגדל ילדים שמחים, עצמאים, חביבים. כאלה הנותנים אמון בבני האדם סביבם ועוזרים לכל מי שזקוק לעזרה ובין הדחף לספר להם שיש כל כך הרבה אנשים "רעים" בעולם, כאלה שלא ירצו בטובתם כפי שהם נוטים לחשוב בתמימותם האופיינית. היום אני מבינה שכל עוד ימשיכו גברים חרמנים בני 70 להתמזמז בבארים בתאילנד עם ילדות בנות 12 וירגישו "גברים" כשהם מתגאים בפני החבר'ה, שסחר בנשים לצרכי מין ובכלל ימשיך לשגשג, חסר רסן, מול ידיה הכבולות של משטרת ישראל. כל עוד יושתקו פרשיות תקשורתיות בתמורה לבצע כסף כשמדובר בידוען כזה או אחד או באיזה "פוליטיקאי סורר" וכל עוד אנסים יקבלו עונשי מאסר מגוחכים או ירצו עבודות שירות מבישות, לא נוכל להגן על ילדינו כפי שהיינו רוצים וכפי שמגיע להם.

תשמרו עליהן. תשמרו עליהם. (אבל מי בעצם שומר עלינו?!…)