"מהו הסיפור בילקוטך? מעט מחר, מעט היום וילדותך"
ובכן, מסתבר שיש הרבה יותר דברים שאנחנו עלולים להצטער עליהם ממרום גיל 80 ממה שהעלתי על דעתי, תודה לכל מי שלקח חלק והוסיף סעיפים נוספים לרשימה, על אלה מהפוסט הקודם:
- נתחרט שהגבלנו את עצמינו באמצעות חוקים מגדריים. תקף לגבי גברים שנמנעו מלימודי בישול, ריקוד או לימודי אופנה וסטיילינג, רק כי "זה עניין נשי", או נשים שויתרו על משרת חייהן בנגריה.
- נתחרט על שלא השקענו יותר בלימודים. בהסתכלות לאחור הלימודים בתיכון ובכלל היו אלה שהשליכו באופן כמעט ישיר על המקצוע אותו למדנו מאוחר יותר, על האוניברסיטה אליה התקבלנו וניתבו במידה לא מבוטלת את בחירת המסלול המקצועי שלנו.
תעודת בגרות. צילום מויקיפדיה 😉
- שלא השקענו מספיק בעצמנו או בדברים שעושים לנו טוב:
לדמיין, לכתוב, להיות
- שלא שמרנו מספיק על השיניים.
בלי מילים
- שלא עצרנו מספיק לשאוף אוויר ולהנות מהרגע בתוך המירוץ הבלתי פוסק הזה של החיים.
נהג מירוצים מקצועי
- שתחמנו עצמינו בשלל אמונות טפלות, סטיגמות, הגדרות או ציפיות תרבותיות.
חתול לבן, חתול שחור
- שלא אפשרנו לחברויות אמת לגדול מקשיים. לחילופין, ששקענו בחברויות שהתבססו על "מה יכול היה להיות אילו", על כעסים ועל האשמות במקום על שיתוף.
אילוסטרציה (כי אתה ממילא לא קורא את הפוסטים שלי ;)) – באהבה
- שלא השכלנו לפתח יותר קשרים ולהשקיע בנטוורקינג. כשמתבגרים מבינים שקשרים הם המפתח להצלחה של חברות גדולות וגם של אנשים פרטיים. בסופו של יום "כולנו ריקמה אנושית אחת חיה…"
השלם שווה יותר מסכום חלקיו
- שלא הופענו מספיק או לחילופין, שנתנו לפחד הבמה להשתלט עלינו. חלקנו יצטערו בגיל מבוגר על שלא עמדו מול קהל לפחות פעם אחת בחייהם ושלא אמרו או עשו בדיוק את הדבר בו האמינו.
The men in the arena
- שלא סיימנו את שהתחלנו. לגביי זה אומר שכנראה כבר לא אהיה הפסיכולוגית שחלמתי להיות או לפחות לא בקדנציה הזו…
The road not taken
- שויתרנו מהר מדי על חלומות ילדות.
איילי מחמם את מכבי תל אביב במשחק בנוקיה השבוע
- שדאגנו הרבה יותר מדי. “Most things I worry about never happen anyway” סיכם יפה טום פטי.
חרדים לגורלנו או פשוט חרדים
- שלא סידרנו את אלבומי התמונות שלנו בחורף ליד האח הבוער כמו שהבטחנו כל שנה מחדש….
כל שנה בסתיו
- שדחפנו והשקענו יותר מדי משאבים ואנרגיה בדברים חסרי משמעות: "אם רק הינו לוחצים פחות וזורמים יותר…"
לפעמים אנחנו נותנים גז בניוטרל
- "מה הן המילים – אם לא שתיקה/ אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך/ תמיד הולכת לפניך שתיקתך…" – חלקנו נתחרט שדיברנו יותר מדי והקשבנו קצת פחות. אנשים חכמים אמרו פעם שיש לנו פה אחד ושתי אוזניים ואנו צריכים להשתמש בהם בדיוק באותו היחס ובמילים אחרות, צריכים לדעת לסתום לפעמים.
- ומסתבר שאחד הדברים עליהם נוטים מבוגרים בבתי אבות להצטער הכי הרבה הוא על אי הבאת ילד נוסף לעולם. ממרום גיל 80 השיקולים הכלכליים, חששות כאלה ואחרים או "מחסור באנרגיה נפשית", אינם מהווים תירוץ לגיטימי וקשישים רבים מספרים שהיו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור רק כדי להביא לעולם יצור אחד נוסף שיקרא להם "אבא/אמא" או לפחות שיבוא לבקר ולסעוד אותם בבית אבות…
ילדים זו שמחה
איש איש ושיקוליו, כמיהותיו ומאווייו, בסופו של יום, כפי שהיטיב לנסח גדול אמני ארצנו, שלמה ארצי: "מהו הסיפור בילקוטך? מעט מחר, מעט היום וילדותך."
שנהיה תמיד על הסוס!
