דומה ואחרת. אילוסטרציה
"היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", השיר לא מרפה ממני ולא, היא לגמרי לא דומה, היא בהחלט אחרת. כמו כולנו, דומים ושונים כל כך. היא כבר לא נערה והיא יודעת הכי טוב מה נכון לה. כל החיים אמרו לה "תהיי כמו כולם. תעשי, תלמדי, תתחתני ותלדי. אל תשאלי שאלות. ככה. כי צריך. כי אמא רוצה לסמן וי פולני על ילדה מוצלחת, כי אבא רוצה להגיע לנחלה, רוצה קצת נחת ואותך? אותך אף אחד לא שואל: מה נכון לך ומה לא. את מי את אוהבת. על מה את חושבת. העיקר שתהיי כמו כולם. כמו כולם.
"אישיות גבולית" היא אמרה לי באחת השיחות שלנו תוך שהיא נושפת בהקלה סילון של עשן "סוף, סוף יש לזה שם, יש כותרת". כאילו הספר שכב מוכן כבר שנים ורק חיכה לכותרת שתיתן לו אישור, שתחתום אותו. והם, הם רק רצו לחבר אותה לקרקע בכל פעם כשעפה קצת גבוה. רצו לעזור לה להיות "כמו כולם", חלק מהעדר הגדול הזה שהיא כל כך רצתה לברוח ממנו.
כותרת למה?" שאלתי מופתעת "אחרי כל השנים האלה את עדיין מחפשת לעשות כותרות? השתעשעתי "הרי "ללא מילים" זו גם כותרת, לא צריך תוויות ותגיות כדי לנוח…"
"ברור שלא" היא צוחקת. אני האחרונה שצריכה תגיות, אני הרי זו שבורחת מהן כמו מאש. אני כבר מזמן יודעת מי אני ומה אני. מה אני אוהבת. טוב, לפחות רוב הזמן. הפעם זו כותרת לאמא שלי שתוכל להרגע קצת. לקחת פסק זמן מהמרדף הזה ולהפסיק לנסות ולממש בי את מה שרצתה לעצמה. זהו, יש כותרת, יש סטמפה. אפשר כבר לנוח". היא יורה לחלל האוויר מילים, מילים. יוצקת משמעויות חדשות ופלפולי לשון שנדמה כי רק אנחנו מבינות. תמיד חשבתי שהיא חדה כמו תער. כל כך מודעת. עמוקה. מדוייקת. לפתע היא משתתקת, לוקחת עוד שאכטה מה"אל אם" האדום שלה ונשענת לאחור.
"יודעת מה הכי מצחיק" היא אומרת משועשעת ושולפת אותי מתוך בור ענק של מחשבות והגדרות ומישירה מבט. "תפתיעי!" אני יורה.
"מצחיק שיש להפרעה שלי שם שכתוב בספר. שנים אני בטוחה שהיא רק שלי. שאף אחד ממילא לא יבין כי אני המצאתי אותה ופתאום אני מגלה שהיא תמיד היתה שם. שנים שיש לה שם ואף אחד לא קרא לה בשמה. מצחיק" היא ממלמלת וממשיכה כאילו קוראת מתוך ספר: "דפוס נרחב של חוסר יציבות במערכות יחסים בין-אישיות, בתחושת העצמי ובמצבי הרוח" אמר לה הפסיכיאטר וסיכם "אימפולסיביות משמעותית".
"לפחות יש כבר שם" שמעתי את עצמי אומרת. תוכן ומשמעות הרי תמיד היו. אז עכשיו יש גם שם. מה הלאה? שאלתי כאילו את עצמי בזמן שהיא קמה לשאוף קצת אוויר פסגות נקי מבעד לחלון הפתוח. ניצלתי את הזמן להתייחד עם גוגל. זה שאף פעם לא מאכזב, הוא בטח יוכל לעזור לי גם הפעם להבין מה השוני: "אנשים נורמלים הם אמביוולנטים ויכולים לחוות שני מצבים סותרים בו-זמנית. בעלי אישיות גבולית נעים הלוך ושוב, לא מודעים לחלוטין למצב תחושה אחד בעת שחווים את האחר. תפישה חד מימדית של האחר. "וואט דה פאק" אני פולטת והוא ממשיך "אותו אדם לרוב יהיה מודע עד כאב לבעיותיו ויכולת הניתוח שלו את מצבו תהיה גבוהה מן הממוצע, אך זו לא תוכל לפצותו על פער רגשי ולכן תותיר אותו מתוסכל וכואב". "לא טוב" חשבתי ביני וביני. "פלונטר כזה של ציפיות ואכזבות והגדרות ומסגרות ואני? בסך הכל מכירה חלק גדול מהפלונטרים האלה בעצמי. על חלקם חשבתי שהמצאתי פטנט, באחרים התנחמתי שכולנו "כל האנשים האלה שחושבים יותר מדי" חוטאים לפעמים. חטא היבריס פרטי כזה שמובנה בילט אין בתוך האישיות שלנו".
הצלצול הגואל של הטלפון הוציא אותי מסרעפיי והחזיר אותי לקרקע. לשיחה עם אחת הנשים המעניינות, המרתקות והקרובות אליי ביותר בריחוקן שכבר הספיקה לחזור לסלון מבלי ששמתי לב ולהתיישב לידי. התעלמתי ממנו, שימשיך לצלצל, "גם תזמון הוא עניין של טיימינג" חשבתי.
"אל תתבאסי לי גם את" היא הטיחה בי, קוראת אותי כמו ספר פתוח "זו עדיין אני. אותה אני אבל סוף סוף יש לי גם לגיטימציה".
"אז מה, זו המשמעות שכולנו מחפשים?! הלגיטימציה החברתית הזאת?! האישור לעשות? הפטור מעשייה? ואני לתומי חשבתי שזה למעשה כל השוני…"
"כולנו בסוף מחפשים לגיטימציה לחוסר השפיות הזמני שלנו" היא הרגיעה אותי בהכללות "מחפשים הסבר לנפש מיוסרת. לנסיונות או למחשבות אובדניות. לדכאונות, לחוסר חשק בסיסי, מהותי, קיומי לכל ההוויה הזו שנקראת חיים" היא סיכמה לי.
"את בהתמכרויות שלך, בסיגריות שלך ואני בשלי" לא נשארתי חייבת "זה לגמרי לא את. הפעם זו באמת אני. יש כאן חוסר הגיון בכל ההגדרות האלה. יש כאן משהו פגום" עזרה לי הבירה להגיד את שחשבתי "הרי אותה חברה שמגדירה ומאבחנת, מתייגת ומקטלגת כל אחד ואחת מאיתנו. זו ששמה בולים, כותרות, קוראת בשמות, היא זו המגדירה גם את עצמה, את הכלל. יש פה ניגוד אינטרסים מובהק. אותה חברה גם מחליטה שהיא, הכלל, החלק הארי, הוא הנורמלי רק כי הוא הרוב וכל האחרים הם "אחרים", "שונים", "פגומים" ואולי אנחנו כולנו למעשה אוסף של אנשים לא נורמלים שיודעים להסתיר מספיק טוב את הדפיקויות שלנו? אולי כולנו שחקנים טובים מספיק כדי להסוות תחת "הערכים הנורמליים" את חוסר הנורמליות שלנו וגרועים מספיק כדי להיכנע, בשקט מופתי, לתכתיבים?" שאלתי "הרי פרויד אמר שאנחנו נעים על חוט השערה בין שפיות לחוסר שפיות כמעט בכל רגע נתון, מכאן, שמספיקה טעות אחת בחישוב הנתונים כדי לעבור צד, כדי להיות מיעוט אמיתי מול רוב מטורף ומכליל או להיפך".
חברה בהפרעה
איבדתי אותה. ידעתי את זה בשנייה שהיא ירתה לעברי בחיוך "את והפרויד הזה שלך". היא המשיכה לבהות בי עוד דקות ארוכות בדרך שלה, בשקט (היחסי) שלה. באין מפריע. "הכל בגבולות הגבוליות שלי" היא השתעשעה ספק עם עצמה, ספק איתי. אישיות גבולית עאלק…"
"טוב אישיות גבולית שלי" אמרתי בהתנצלות "לא תתני לי רגע לסיים את המונולוג הזה שרציתי להגיד לך כבר מזמן?" שמעתי את עצמי שואלת בנימוס לא אופייני. הבטחתי ואני מקיימת וממשיכה במדיום הזה שהכי קל לי להתחבא בו ובו זמנית לשפוך את הקרביים:
"את ששם. אני מקווה שאת כבר יודעת שאין שבוע שחולף מבלי שאני חושבת עליך לפחות פעם אחת. מבלי שאני מבינה כמה אנחנו דומות ושונות. מבלי שאני מעריצה אותך בסתר ולא פעם גם בגלוי. בידי בדיוק על מה שאת ועל מי שאת. עם ולמרות הקושי. את, שאני כל כך נהנית לעקוב אחרייך ולראות את צעדייך מקרוב ומרחוק ומתקנאה בך על הדרך שאת סוללת לך, על השביל שלך המתאים היטב למידותיך וכמוהו לא היה עוד קודם מעולם. "עיזבי" אמרתי לך לא פעם "אל תקחי ללב" ואת רק ענית בשקט: "קל להגיד, קשה ליישם, זה הרבה יותר מורכב מזה". עכשיו אני מבינה למה התכוונת. עכשיו אני מבינה שלא קל להיות השפויה היחידה בתוך חברה שלמה בהפרעה. בתוך אנושות גבולית להחליא, שמדברת על הטרוגניות ובסתר מובילה את כולנו לתלם הומוגני שהיא מתווה לנו. אנושות מכלילה, מנרמלת, מעגלת פינות, בועטת בבטן הרכה של כולנו ומפרישה מקירבה את כל מי שקצת פחות מתאים להגדרות המכלילות והכוללניות שלה ואת? סטיית תקן מושלמת שכמוך, מאחלת לך שתמיד תמצאי בעצמך את הכוח לעמוד איתנה על שלך, שתעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב ותדעי שאני כאן. תמיד. תמשיכי באצילות שלך, בדרך הנכונה והאותנטית, הכל כך מיוחדת, ילדת טבע אלמותית שכמוך. לא, את לגמרי לא כמו כולם ואת יודעת מה? טוב שכך!
ופעם, אם יהיה לכם זמן, ממליצה לכם לצפות ב"החיים כשמועה" – שלושה פרקים אוטוביוגרפים מעולים של אסי דיין, בעל אישיות גבולית ומרתקת. מודה שהסדרה גרמה לי להסתכל עליו וגם קצת על ההיסטוריה הארץ ישראלית שלנו, באור חדש ואחר לגמרי:
1. פרק ראשון
2. פרק שני
קראתי את זה שוב. זה אחד החיבוקים המילוליים היפים שקיבלתי.
אני קוראת את זה ומרגישה כמה זה כבר לא רלוונטי. בזמנו באמת רווח לי שיש הגדרה, למרות שפסיכיאטרים שונים נתנו הגדרות שונות אבל עצם העובדה שהיתה הגדרה, איזה שלא תהיה, זה הקל. אבל בעיקר כי חשבתי שאם יש בעיה מוגדרת אז יש גם פתרון. אם יש "מחלה "אז וודאי גם יש לה "תרופה".
אחרי שנים של ניסיונות המסקנה היא ברורה- התרופות הן סימפתומתיות וחלקיות כמו גם ההגדרות עצמן. והחברה, כמו שאמרת בעצמך מתוקף האמביוולנטיות שלה כמגדירה את עצמה, לא אשמה. איינשטיין אמר-"איננו יכולים לפתור בעיה עם אותה תודעה שיצרה אותה". מכאן, שלא החברה היא זו שתעזור לאינדיבידואל עם קשייו אלא הוא עצמו, שכן בעייניו הוא מעולם לא היה בעיה.
היום, בלי כדורים, בלי הגדרות, אני קמה ב7 בבוקר, עושה יוגה ומדיטציה, קוראת וכותבת, אוכלת ארוחת בוקר טובה, מכינה את היום ויוצאת לעבוד ב10:30. נושמת כל רגע, מייסמת רגיעה, התבוננות, מאתגרת את עצמי ומתמודדת עם מה שבא ומה שאני מביאה ולומדת כל הזמן. נושמת, משתרשת וגדלה. הבית שלי מסודר (לא יאמן!) יש לי חבר\שניים שאני רואה במינון הנכון לי. אני יוצאת לדייט פה ושם וחיה… ללא אובדנות, ללא מושלמות ועם הרבה עבודה. ויותר מהכל אני מאמינה. אני מאמינה שהעבודה היומיומית שאני עושה היא היא "התרופה" ל"מחלה" הזו שנקראת קונבנציה.
ודווקא את יפתי, עם התואר שלך והמשפחה המושלמת שלך והכתיבה המאלפת שלך, את, שכביכול כל כך קונבנציונלית, מבינה אותי כל כך טוב, בגלל שאת עושה הכל מהקרביים שלך. מהבפנים הכל כך לא קונבנציולי שלך. עם תשוקה, עם אנרגיות של שפע וטוב. אני חולה עליך!
יפה שלי, ריגשת! אחרי הסדרה של אסי דיין פתאום בער לי להגיד לך שבעיניי תמיד היית ותמיד תהיי מושלמת בדיוק בדיוק כפי שאת. מיוחדת, אחרת מכל העדר, לא נכנעת למוסכמות. סוללת את דרכך בעמל וגם נהנית מהפירות. איזה כיף שאת בטוב, זה נוטף מכל שורה שכתבת ואגב, אני רק נכנעת לתכתיבים, מאוד צפויה וקונבנציונלית, כפי שהגדרת אותי (הגדרות, הגדרות) ויחד עם זה, גם לא. נסכם על נפש פראית בגוף קונבנציונלי?! 😉