זוגיות וחיות אחרות

"משחר ילדותנו אומרים לנו שהאדם הוא מונוגומי מטבעו ומכוונים אותנו כל הדרך לזוגיות מונוגמית ולנישואים כשבפועל מחקרים מראים שהמונוגמיות שלנו היא כמו של השימפנזות בערך, כלומר, לא מונוגמים בכלל!". פרויד לעומת זאת טען שבזוגיות, כמו בתחומי חיים אחרים, אנחנו נעים כל הזמן על הציר שבין חוסר יציבות לשעמום ושיגרה. יצאתי לבדוק האם מערכות יחסים של עשרות שנים הם מיתוס נוסטלגי או שקר גס.

אולי בגלל ביקורתיות יתר ועודף ציניות מוגזמת חיפשתי במשך שנות הבגרות שלי את הפגמים בכל דבר, זה התבטא גם ובעיקר בכל מערכות היחסים, קצרות הטווח, שידעתי. נחשו מה? מצאתי את רוב הפגמים די מהר אז ויתרתי והמשכתי הלאה לזוגיות הבאה ולפגמים חדשים. מהר מאוד, סביב גיל 19, הגעתי לתובנה שנישואין ומערכות יחסים ארוכות טווח הם כנראה לא בשבילי והתחלתי להשלים עם העובדה שאתחתן כנראה רק בגיל מבוגר, אם בכלל. עכשיו, תוסיפו לזה את העובדה שהוריי התגרשו בעקבות צלע שלישית שנכנסה לקשר ותקבלו בחורה סקפטית לחלוטין שלא מאמינה בזוגיות וטוענת שאהבה היא פלופ אחד גדול. "למה אנשים מתחתנים?" שאלתי כל מי שנקרה בדרכי "זה הרי מיותר. רובם ממילא מתגרשים בסוף או סתם נשארים אומללים ומחפשים בחוץ".

למזלי לא הספקתי להחזיק בתיאוריה הזו תקופה ארוכה וכבר בגיל 22, אחרי הטיול הגדול למזרח, כשהייתי בשיא ההיי מהנסיעה ומעודף העצמאות שהיא טמנה בחובה, בטוחה שהעולם הוא רק חלקיק בתוך קליידוסקופ קוסמי עקני, טיפת מים קטנטנה שרק ממתינה שאגמע אותה, לא מחוברת לקרקע באופן יציב בשום צורה ומסוחררת מאופוריה מכל הטוב שיש לחיים להציע, הכרתי את ערן וכנגד כל הסיכויים, קיתונות הביקורת העצמית וגם זו כלפי היקום, שמעתי את עצמי אומרת למירב, חברה טובה ואשת סודי משנים, שנדמה לי שמצאתי את האחד שלי. הקשר הפתיע וקילף ממני לאט ובעקביות שכבות שכבות של משחקים, של ציניות ובעיקר סיפק לי קרקע מוצקה להתחיל להאמין שכל זה בכלל אפשרי ומבלי להרחיב את הדיבור יתר על המידה, אומר רק שהוא לימד אותי שכל מה שידעתי עד אז על זוגיות, ויתורים והכלה היה רק חלקיק, טעימה מהדבר האמיתי. אבל הדבר הנוסף ואולי החשוב ביותר שלמדתי הוא לא לצאת בהצהרות.

יכולה להמשיך לכתוב על הקשר שלנו עוד שורות שלמות, דפים. כמעט 15 שנה של דקות וימים, דקויות, חיים שלמים. הכי רומנטי לקרוא איך הם חיו להם באושר ועושר עד עצם היום ההוא ואני עדיין מקווה שכך הם אכן יחיו וגם אנחנו ובטוויסט חד, חייבת להמשיך ולהתעכב על סוגיית הזוגיות גם מהאספקטים הפחות סקסיים ונוסטלגיים שבה. לנבור בשאלות הקשות על שגרה וריגושים ואיך הם משתלבים בקשר, לנסות להתעמת עם פרויד ושכמותו, גם ובמיוחד כי הדברים האלה מצטלמים הרבה פחות טוב מתמונות חתונה ומזוגות מתנשקים לאור שקיעה. עד מהרה יתבהר לי שסקפטים ומלעיזים חיים רדומים בקירבנו ומספיק משפט קטן, זיק של פילוסופיה כדי לעורר אותם לחיים, יורים לכל עבר את משנתם, בדיוק כמו ג'יין אוסטן, סופרת בריטית שהגתה כבר במאה ה- 18 את המשפט המטלטל "אושר בחיי הנישואין הוא דבר מקרי לחלוטין".

בעקבות הפוסט הקודם על נישואים וזוגיות, קיבלתי אינספור ריקושטים. רובם בפרטי. היו שהביעו הזדהות והיו כאלה שרק גיחכו בהנאה שלא מסגירה דבר. "חכי, חכי" כאילו ביקשו לומר בלי מילים. כמה חברות פייסבוק דווקא שיתפו שהפוסט תאר במדוייק את אשר על ליבן. גם הן בזוגיות ארוכה ויציבה, מאוד אוהבות את התא המשפחתי, את בן הזוג וכמובן את הילדים והביחד, אך כמהות לקצת חופש, חולמות להיזכר בחיילת המשוחררת שהיו פעם לפני יותר מחמש עשרה שנה, בעידן בו טרדות היום-יום הסתכמו בגובה הטיפים שהרווחנו כברמניות או בדילמה הרת הגורל האם לטוס למזרח או לדרום אמריקה. קודחות והופכות בסגייה "האם הוא יתקשר היום או ישחק אותה קשה להשגה אחרי הדייט של אתמול…"

"לא סטריאו ולא מונו – פינוק!"

תגובות אחרות ממכרים מבוגרים יותר וכאלה הנמצאים בזוגיות איתנה כבר עשרות בשנים טענו לפינוק. לדבריהם אנחנו דור שלא ידע את רומיאו וכמוהו גם איננו יודעים אהבה אמיתית, מתפשרת, דבקה במשימה. חסרים את הסבלנות להשאר במקום אחד, בזוגיות אחת, להתבגר ביחד. "אם רק תחליפו את הדביקות המעושה בדביקות במשימה ואת התמונות הרומנטיות שאתם מעלים לפייסבוק בקצת רומנטיקה והכלה אמיתית, דברים יראו אחרת" הפטיר לעברי חבר שצלח זוגיות מאושרת ומפוארת של למעלה מארבעים שנה.

זרם התגובות השלישי והמיליטנטי שבהם היה דווקא המעניין ביותר, אך רק מעטים העזו לומר את הדברים בקול רם. "שיקרו לנו" אמר מכר פייסבוק ותיק (נקרא לו מ') "הפכנו לחברה של יפי נפש! משחר ילדותנו אומרים לנו שהאדם הוא מונוגומי מטבעו ומכוונים אותנו כל הדרך לזוגיות מונוגמית ולנישואים כשבפועל מחקרים מראים שהמונוגמיות שלנו היא כמו של השימפנזות בערך, כלומר, לא מונוגמים בכלל!"

בשלב הזה ביקשתי ממ', גרוש ובעל תאוריות מפותחות על זוגיות ובכלל, שיכתוב פוסט אורח בנושא אבל הוא סרב "מה לי ולכתיבה?" שאל ובאותה נשימה המשיך לדקלם את משנתו "ידעת למשל שמתוך כארבעת אלפים מיני יונקים בעולם, ישנם עשרות בודדות בלבד היוצרים זוגיות מונוגמית אחת לכל החיים ושאצל השימפנזות הננסיות למשל, סקס הוא בכלל פעילות חברתית המשמשת לפיתוח קשרים הן עם זכרים והן עם נקבות? ואם מוצאו של האדם אכן מהקוף" הוא המשיך מסופק "תמוה שאנחנו בכלל מתיימרים להיות יצורים מונוגמיים בעוד שבטבע שלנו אנחנו רחוקים מזה שנות אור".

"אאוץ" אמרתי "אמנם אחד מכל שלושה זוגות אכן מתגרש אבל הי, יש לפחות עוד שני זוגות אחרים שמחזיקים מעמד". בשלב הזה מ' רק גילגל עיניים בלגלוג וסיפר על הפוליגמיה של המאה ה-21 תוך שהוא נותן סימוכין מצורת החיים של קהילה פוליגמית מסנטניאל פארק שבאריזונה, שם מקיימים חיי קומונות כמה משפחות יחד. למעשה מספר נשים מתחתנות עם גבר משותף וכולם יחד מנהלים חיי קהילה בדומה לקהילה המורמונית הפונדמנטליסטית. "לסגנון החיים של הפוליגמים יש שורשים היסטוריים דורות רבים אחורה, אך מחוייבותם לאמונה עומדת בלא מעט מבחנים" הוא מסביר בלהט. חברה אחרת, נשואה כדת משה בישראל ואמא טרייה לשניים, סיפרה שאצלם יש פשרה מוסכמת לפתרון עניין הצורך בריגושים ובשבירת שיגרה וזו מעוגנת בהסכם מפורש "מותר לפלרטט, אסור לגעת". "ההסבר פשוט" היא ממהרת להסביר "ככה אני משיגה את רמת הריגוש והעניין שאני מורגלת וזקוקה להם ומצד שני, הכל על השולחן, בלי שקרים, בלי בגידות".

מ' התנדב להסביר: "על הסקאלה של מה שמכונה "יחסים פתוחים" עומדות למעשה כמה קבוצות: קבוצת הפוליאמוריה – בני זוג וגבר או אישה נוספים או לעיתים שני זוגות שגרים יחד תחת אותה קורת גג ומנהלים משק בית משותף כשרגשות בין כל המעורבים הן חלק מהעניין. מנגד עומדים הסווינגרים – אלה המקיימים יחסי מין מזדמנים עם ריבוי בני זוג אך אלה אינם כוללים רגשות או מחוייבות והטווח האפור באמצע שנקרא "יחסים פתוחים" כשהדבר נעשה בהסכמה או "יחסים מאחורי הגב" אם לא", הוא משועשע מעצמו.

מה פרויד היה אומר על זה?!

"אנחנו מחפשים הרבה דברים במקום אחד בקשר המונוגמי. העבודה נעשתה פחות יציבה, הקשרים הקהילתיים נחלשו, כך גם האמונה הדתית ואת כל החוסר אנחנו מקווים להשיג מאדם אחד, בן הזוג או בת הזוג שלנו". כותבת מג בארקר, מטפלת זוגית ומרצה לפסיכולוגיה, בספרה החדש "לשכתב את החוקים: המדריך השלם לאהבה, סקס ויחסים".

כמעט מאה שנים קודם לכן, בתחילת המאה הקודמת, טען פרויד ב"תרבות בלא נחת" שהציוויליזציה, כמו גם מערכות היחסים, הם למעשה איזון בין בטחון לבין חופש. אנחנו מתנדנדים לצד אחד, מתאכזבים, מתנדנדים לצד האחר ובסוף חוזרים למרכז. חיים שלמים אנו נעים למעשה הלוך ושוב ומחפשים את האיזון המושלם מבלי להשיגו. אנו כופים על עצמנו שיגרה על מנת שנוכל לברוח ממנה, מופעלים על ידי ה'אין' והרצון להשיגו ונרגעים מה'יש'. פרויד סיכם את תאוריית הזוגיות שלו במשפט ״באשר אהבתם שם אין תשוקתם״.

מ' ופרוייד נעלמו כלא היו ואני המשכתי להרהר בתרבות האינסטנט שלנו, זו החורטת על דגלה "לטרוף את העולם כאן ועכשיו" זו המנסה לאכול את כל העוגה ובמקביל להשאיר אותה שלמה, שרצה ומפזזת במקביל על כל החתונות. האם זו היא המנסה לכלות גם את מיתוס הזוגיות היפה והנוסטלגי "בטעם של פעם", זה מהדור של סבא וסבתא שלי שחיו יחד יותר מחמישים שנה עד שהמוות הפריד בינהם?! ימים כנראה יגידו אם זה רציני ועד אז, בוחרת לסיים בציטוט הידוע של ענת גוב ז"ל: "אהבה זה לא פרפרים וציפורים וריגושים, אהבה זה מחויבות. אם תקום כל בוקר ותשאל: איפה האושר שלי? מה איתי? מתי תורי? מגיע לי? לא מגיע לי? אני ואני ואני, אז רוב הסיכוים שתהיה מאוד אומלל. אבל אם תקום בבוקר ותשאל: איך אני יכול לעשות את האחר מאושר? אז אולי יש לך סיכוי לבדל של אושר".