"אולי עוד קיץ ניפגש"
נולדנו באותו יום, באותו מקום, באותה שעה. היא ואני, אני והיא ועוד זוגות-זוגות של אנשים. דואליות אינסופית של תאים ורקמות ומחשבות. בריות. אני הייתי בת יומי והיא, המקבילה שלי, נולדה בת שמונים, בדיוק כמו בראד פיט בסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" ומאז אנחנו יחד, חיות בסימביוזה מושלמת, מפתחות יקומים מקבילים, נוגעות, לא נוגעות. תמיד שם, כתאומות שהופרדו בלידתן. אני בקלילות, בפשטות, בהכלה סרקסטית ובכנות היתר הגובלת בחוסר טאקט תהומי והיא, צועדת איתי, רואה אך אינה נראית כשסל ענק, רצוץ ועייף מונח על כתפיה השמוטות. סל של כבדות, תסכולים, רגשות אשם, מרמור כרוני כזה שהחיים זימנו לה. מדי פעם, כשאני עוצרת מהמרוץ הפרטי שלי ומתיישבת על ספסל מיותם בדרך, היא מתיישבת לידי, במקום שנועד רק לה וכשהמבטים שלנו מצטלבים לשבריר של שנייה, אנחנו מדברות בלי אומר ומשלימות פערים. את אלה הנראים ובמיוחד את ההם שלא רואים.
עמוק בפנים אני יודעת שעוד פחות מארבע שנים, כשאהיה בת ארבעים והיא, כמו שומרת על רצף במסורת ארוכת השנים, תמשיך לדהור אחורה בזמן יגיע הרגע בו נחלוף, לשנייה אלמותית, זו על פניה של זו. ברגע הזה בדיוק יתחלפו לצמיתות התפקידים בינינו. אז אהפוך אני להיות המבוגרת, האחראית. זאת שיודעת יותר, שצוחקת פחות. זו שהולכת בשפיפות אצילית מכובד החיים אך טורחת להגניב חיוכים ומשדרת עסקים כרגיל והיא? שהמבט הנערי יחזור לעינייה וגופה יחזור להיות ברבורי וגמיש, היא תרצה פתאום לטרוף את העולם, לעשות ולחוות את כל מה שטרם הספיקה. "היי" שומעת את עצמי אומרת לה "לאט לך ילדה, כל החיים עוד לפניך" והיא, כמו ילדה מרדנית, תהיה בשלה. נמרצת, תזזיתית, רעבה לכיבושים, אורבת לאתגרים. אז אהיה אני המלטפת, המרגיעה, זאת שתוריד אותה במשקולות עבותות לקרקע מוצקה של מציאות.
"אומרים שבגיל 35 את כבר יודעת לבטח מה לא תהיי" היא הפטירה לעברי בדיוק לפני שנה כשחלפה על פניי מרירה ועוקצנית מתמיד. "את כבר גדולה דייך להכיר במגבלותיך, במעלותיך, בכשרונותיך. מודעת לחסרונות, מכירה את האילוצים ואת צרכי היום-יום. כורעת, תחת יוקר המחייה וקהות החושים והאפתיות האופיינית הזו שאופפת אותנו. את כולנו". "בכל זאת" עניתי מהוססת "בגילי אני כבר סמוכה ובטוחה שאת מה שיש לי הרווחתי בעמל וביושר ומה שעוד לא השגתי עד כה" שמעתי את עצמי מתגרה "זה רק עניין של זמן".
בדיוק הבוקר, בחילופי עונות של שנים קלנדריות עוקבות, היא שוב עברה מולי. מקבילה ונוכחת. היא, כבר בת 44, אוטוטו תהיה בת 43. "השנים עושות לה טוב" חשבתי ביני וביני. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, ניסיתי ללא הצלחה לתפוס אותה לשיחה קצרה של "תאום ציפיות". ביקשתי טיפים, התחננתי לעצות. "לא, אין לי איזה אישיו לא פתור עם גיל 80" מיהרתי להסביר "רק העניין הזה שאם אדע היום את אותם דברים שאת, ממרום גילך כבר ידעת כשנולדת, יהיה לי הרבה יותר קל לקבל החלטות" אמרתי והיא? כהרגלה בקודש, רק בהתה בי והנהנה. "פעם, בעוד שנים בודדות, פחות שנים בודדות, תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה" היא לקחה אוויר וחייכה "את כבר תדעי את כל מה שאני יודעת היום ועד אז, זה באחריותך הבלעדית ליצוק לך משמעות ותוכן איכותי עליהם תוכלי, ביום מן הימים, להשען בנוסטלגיה". אמרה ונעלמה, משאירה אחריה שובל של תקוות, רצונות, שאיפות ומאוויים ובלחישה שטומנת הבטחה הספיקה עוד להגניב "אולי עוד קיץ ניפגש".
ד"ש עם קליפ
