ההווה הוא העבר של העתיד
סוף השנה האזרחית ובכלל סופים והתחלות חדשות הם הזדמנויות למחשבות ולחשבון נפש, תוסיפו לזה יומולדת שמונים וקצת (אבל מי סופר?!) לסבתא שלי לפני פחות מחודש והרי לכם הררים של הגיגים שהובילו אותי לכתוב את הפוסט הבא: 20 הדברים עליהם נתחרט ממרום גיל 80 ואלה הם:
- שלא טיילנו בכל רגע פנוי. כשרוצים לטייל בגיל מבוגר יותר, זה לרוב דורש יותר תכנון, כרוך בעלויות נוספות עבור בני משפחה נוספים ובשלב מאוחר יותר אף במגבלות פיזיות שגורמות לעניין להיות הרבה פחות יישים.
קאלי גנדקי, נפאל. 1998
- שלא למדתי לפחות עוד שפה אחת. רק לחשוב שמשלוש השנים בהם למדתי צרפתית בתיכון, נשאר רק המשפט "Bonjour j’e m'appelle Efrat. Comment ca va?"
בעולם אוטופי בו אין מגבלות של זמן ומשאבים, מה עוד היתם רוצים לדעת?
- שנשארנו יותר מדי זמן במערכות יחסים גרועות או כאלה שלא הועילו לנו.
!@#!@#
- שלא מרחנו קרם הגנה מפני השמש. מסוג הדברים שמתחרטים עליהם בדיעבד כשכבר מעט מדי מאוחר מדי והקמטים, הפיגמנטציה, השומות וכתמי השמש כבר ניכרים בכל פיסת גוף חשופה.
- שהפסדנו הזדמנויות לעשות דברים שנראו לנו בשעתם טריוויאלים או חסרי משמעות. לחלופין, שלא הלכנו לראות הופעות של המוזיקאים האהובים עלינו כשעוד יכולנו…
אריק איינשטיין ז"ל ושלום חנוך
- שפחדנו לעשות דברים או שנתנו לפחד לשתק אותנו. במבט לאחור דברים נראים הרבה פחות מפחידים וממרום גיל 80, בטוח לא נזכור ולא נבין ממה חששנו כל כך.
בפרספקטיבה של זמן ומרחק, דברים נראים אחרת. צילום: istockphoto
- שלא פינינו מספיק זמן לפעילות ספורטיבית. רובנו מעבירים את רוב הזמן הפנוי ברביצה על הספה. רק ממרום גילאי 40, 50, 60 מצטערים שלא עשינו, קצת, יותר.
על קו הזינוק בתום המרוץ
- שלא התפטרנו מעבודה נוראית. הכל, כמובן, עניין של עלות מול תועלת אבל אם לא נכין לעצמנו תוכנית עתידית חלופית, נמצא עצמינו מתעוררים יום אחד אחרי שביזבזנו 20-30 שנה במקום עבודה לא לנו.
איך לעזאזל מחזירים את הגלגל 20 שנה אחורה?!
- שלא הפנמנו כמה יפים היינו. תמיד נסתכל אחורה בערגה ונגיד "פעם, כשעוד היינו צעירים ויפים", כשביום-יום רובנו מבזבזים זמן ואנרגיות בשימת דגש רב מדי על מראה חיצוני. בפועל, המציאות מוכיחה שאנחנו הרבה יותר יפים ממה שנדמה לנו, בטח ובטח בהשוואה למראה שיהיה לנו בעוד 40 שנה…
היופי בעיניי המתבונן. צילום מסך
- שלא אמרנו מספיק "אני אוהבת אותך". ממרום גיל 80 כבר לא נשים דגש על מי ענה לנו באותה מטבע ובאיזה הקשר ואולי גם נשמע הרבה פחות טוב את אלה שכבר יגידו, מה שבטוח, נוכל להנות מהידיעה שהספקנו להגיד לאנשים היקרים לנו מכל עד כמה הם באמת כאלה.
צילום אילוסטרציה. רג'אסטן, הודו 1998
- שלא הקשבנו מספיק לעיצות מההורים שלנו. לרוב, האנשים שיש לנו הכי פחות סבלנות לשמוע, לא כל שכן להקשיב, אלה דווקא ההורים שלנו שרוצים את הכי טוב עבורנו. תחשבו על זה, בדיוק כפי שאתם אוהבים את הילדים שלכם ומוכנים להוריד בשבילם את הירח, ההורים שלנו רוצים עבורנו. הם אולי היחידים שאוהבים אותנו בדיוק בדיוק כפי שאנחנו, ללא תנאים וללא גבולות ובאמת רוצים שיהיה לנו טוב. רובנו מבינים את זה רק כשההורים כבר אינם בחיים כדי לחלוק איתם את התחושות האלה.
אמא'לה שתדעי שאת מספר 1!
- שבזבזנו זמן בהלקאה עצמית וברחמים עצמיים: "אני כבר אשב לי כאן לבד בחושך" מעולם לא באמת עזר לאיש, למעט אולי, בחסכון של כמה שקלים בחשבון החשמל.
- שהשקענו יותר מדי עניין במחשבה מה אנשים אחרים חושבים עלינו. בעוד 20 שנה סביר להניח שלא נכיר או נתעניין באותם אנשים שאנחנו כל כך מחשיבים ומתייחסים לדבריהם כיום.
פסל הברונזה של אוגוסט רודן – "האדם החשב"
- שסייענו לאחרים להגשים את החלום שלהם על חשבון החלומות שלנו. לעזור לאחרים זו תכונה נהדרת אבל לא על חשבון העזרה לעצמנו להגשים ולהיות מי שרצינו להיות.
חלומות
- שנטרנו טינה. בעיקר לאנשים שאנחנו אוהבים. לשמור טינה זה לתת למישהו לשכור בחינם מקום של כבוד בתוך הראש והמחשבות שלנו.
לנטור טינה משמעו לחיות את הכעס שוב ושוב ושוב
- שלא התנדבנו ו/או עשינו מספיק כדי להפוך את העולם למקום שקצת יותר נחמד לחיות בו.
וונדה, קופת שימפנזה שניצלה ושוקמה בבית-מחסה בקונגו, משוחררת לשמורת טבע בחסות ג'יין גודול הדגולה. חיבוק הפרידה של וונדה וג'יין.
- שלא שאלנו את הסבים וסבתות שלנו שאלות על החיים שלהם ועל השושלת המשפחתית שלנו כשעוד היתה לנו הזדמנות.
מזל טוב ועד 120 סבתוש!
- שעבדנו קשה מדי. אף אדם לא שוכב על ערש דווי ומצר על כך שבזבז מעט מדי זמן במשרד, אבל עלול להצטער על כך שלא בילה יותר בחברת המשפחה, החברים והתחביבים שלו.
"העבודה היא חיינו", האמנם?
- שלא שחקנו מספיק עם הילדים שלנו: בעוד כמה שנים גם אם נרצה מאוד, סביר להניח שהם יהיו פנויים לשחק איתנו הרבה פחות ומשפטים כמו: "אמא, את עושה לי פדיחות", יתפסו את מקומם של המשחקים והקירבה.
נהנים בשלג. צילום: אורי הראל
- שלא הבענו את הכרת התודה שלנו לעיתים קרובות יותר על כל מה שיש לנו בחיים הקצרים והנפלאים האלה.
מרימה כוסית לחיינו!
"פתאום הבנתי שהחיים זה כאן ועכשיו, שגמרנו, אין כאן שום חזרה גנרלית…"
אפרתי!!! גם אני קיוויתי לראות את נועל'ה מפרפרת לה במים של הנהר השוצף… היה לי תענוג לקרוא, התמונות הנוסטלגיות גם העלו חיוך מתוק על פני. נשיקות3>
כיף לשמוע. נשיקות רבות!