שלמה לרסיסים

"האייפון שלו ציפצף על השולחן" סיפרה לי ר', חברה טובה. "אני לא יודעת למה אבל לצפצוף הזה היה צליל אחר. כואב יותר. חד יותר. ברור. צפצוף שפתח אחריו תיבת פנדורה שלמה של קשר מקביל שהוא מנהל בשנתיים האחרונות. היא ידעה עליי, עלינו, על הילדים, לאורך כל הזמן. זו רק אני האהבלה שבחרה להאמין שהנסיעות התכופות לחו"ל זה באמת "מהעבודה" ושהחיובים הגבוהים בכרטיס האשראי אלה הוצאות שוטפות של הבית. שהיה עד לא מזמן שלנו…"

ר' חברה טובה בתחילת שנות הארבעים לחייה, היתה בטוחה שיש לה כבר הכל: בית עם משכתנא קטנה, 2 ילדים, עוד לא מאוד גדולים אבל בהחלט בשלב הזה שאיפשר לה לשלב עבודה קבועה במשרה חלקית. כזו המשאירה לה זמן להיות שותפה פעילה בחיי הילדים מחד ובתחומי עיסוק נוספים מאידך. "זמן לעצמה" היא אמרה לי לא פעם "יש לי אפילו מעט זמן לעצמי. לספורט, לאיזה קפה עם חברה. חיים". אפילו כלב היה במשוואה הזו וטיולים משפחתיים מדי שבת שכיכבו על דפי הפייסבוק שלהם. "על פניו נראנו כמו כל משפחה נורמטיבית רגילה ואני בטמטומי האמנתי שהכל קיים במציאות ולא רק בדמיון שלי. איפה טעיתי?! למה זה הגיע לי?!" היא שרבבה ביאוש מדי כמה משפטים.

אחת לחודש או חודשיים בתזמון ידוע מראש הם השתדלו לפנות ערב אחד לעצמם. "זמן איכות" הם קראו לזה אבל ר' לא שיערה לעצמה שזמן האיכות הזוגי שלהם, היה למעשה שם נרדף לאפליה מתקנת שנועדה לסדר ולהשקיט בעיקר את רגשות האשם שלו. הוא התחיל לחזור מאוחר בערב הביתה והיא ריחמה עליו. "הוא עובד כל כך קשה, אין לו זמן לנשום" סיפרה לי באחת הפגישות שלנו בזמנו. "כמה טיפשה יכולתי להיות. איך לא ראיתי את סימני האזהרה שצצו כמו פטריות אחרי הגשם במיוחד לאורך השנה האחרונה".

ש', בעלה (או "הלשעבר" שלה) ואיש צבא קבע בתפקיד מסווג, בהווי ובעיסוק, הוא בחור מופנם. בעל עיניים בהירות וחיוך מבוייש. שומר על עצמו, עושה ספורט, נעים לבריות. הכל "לפי הספר": אבא טוב, בעל משרה טובה, לא עשיר אבל "מסודר", איש משפחה. בחור כזה שכל אמא פולנייה תשמח שבתה מביאה הביתה ואכן, גם ההורים של ר' שמחו על הקשר שלהם, לפני יותר מעשור ונתנו את בירכתם. "אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל זוג" היא משננת שוב ושוב ובין השורות והמשפטים המבולבלים מנסה להבין מאיפה להתחיל לאסוף את השברים של חייה שהתפזרו באחת לכל עבר.

מאותו סמס או צפצוף כואב באייפון הכל התחיל להתגלגל בהילוך איטי אך בקצב מסחרר – בו זמנית. "אל תשאלי אותי איך זה יכול להיות. עובדה." ר' ביקשה לדעת מי זו הבחורה וש' התחיל להסתבך עם עצמו וכל משפט שאמר רק הוביל אותה למסקנה אחת מתבקשת, לבסוף הוא נשבר והודה והתחיל לגולל באוזניה את הסיפור. "היא היתה רק קטליזטור" הוא אמר לי "רק טריגר חסר משמעות לחוסר הסיפוק הכללי שהתחיל לקנן בו", היא ניסתה לספר לעצמה שוב את הסיפור, הפעם בקול רם. "הוא בגד בי, את קולטת. הבן זונה הזה פשוט זרק לפח את כל העשור האחרון שלנו יחד, את המשפחה היפה שבנינו בדם יזע ודמעות ומצא לו מישהי אחרת. צעירה יותר, כוסית. כזו שטרדות היום-יום טרם חרצו בה קמטים ובמילה אחרת 'שרמוטה'".

הוא אמר שהרגיש שהוא פחות אוהב. שהשיגרה חילחלה לקשר שלנו והרסה בו כל חלקה טובה והיא? היא היתה רק טריגר. טריגר של שנתיים ואני, ששמעתי כל כך הרבה משפטי חוכמה וליקטתי אותם לתרמיל שלי במהלך השנים, חשבתי או אולי באמת רציתי להאמין שבשביל כוס חלב לא צריכים את כל הפרה, אז זהו שכן ואפילו לוקחים את הפרה לחו"ל ואולי גם מתחילים לסדר ולרפד לה את הרפת…"

"בזמן שישנתי"

היא מסתכלת בראי ורואה אישה. גדולה. מבוגרת. כבוייה. עצובה. מישהי אחרת. קשה לה למצוא בעצמה את הבחורה השובבה, עם הניצוץ בעיניים והחיוך הממזרי. את זו שתמיד יודעת מה להגיד, לכל אחד. בכל מצב. זו שהיתה היא עד לפני קצת פחות מחצי שנה, אז התפוצץ כל הסיפור הזה. "מרגישה כמו גיבורה טרגית בסרט של החיים שלי "בזמן שישנתי" בזמן שהוא טיפח זוגיות חדשה. קנה לה, עשה לה, בילה איתה, הזדיין איתה, אפילו טס איתה לחו"ל "בענייני עבודה" עאלק ובזמן הזה אני גילדתי את שני הילדים שלנו וריחמתי עליו… אני מנסה לעשות ריוָויין שוב ושוב, להריץ אחורה את הזמן ולהבין מתי זה קרה ואיך בכלל זה קרה לי".

בהילוך מהיר, כשדבר אחד מוביל לאחר הם מצאו עצמם, חמישה חודשים מאוחר יותר, עם שני עורכי דין לוחמניים ופחות למעלה ממאה אלף שקל, שכר טרחת עורכי דין, שוב על מדרגות הרבנות. הפעם מהצד השני שלהן. מחוייכים הרבה פחות ומוטרדים הרבה יותר. טקס משפיל. "הרי את מותרת לכל אדם", "מגורשת, מגורשת, מגורשת", דמעות, ילדים אבודים, פסיכולוגים, יועצת בית הספר. "עכשיו אני עוד אחת מהסטטיסטיקה, נושאת את אות הקלון בתעודת הזהות, את הגושפנקא לכישלון שלי, שלו, שלנו ועם חלום אחד אבוד של "בעושר ואושר עד עצם היום ההוא". זו כנראה רק אגדה אורבנית" היא מסכמת בעיניים מושפלות וברצף דיבור שלא היה מבייש אצן סודני למרחקים קצרים. היא נושכת שפתיים כדי לא ללכלך עליו ליד הילדים, ליד המשפחה. בלב היא לפעמים מאחלת לו מוות בייסורים אבל לא מעזה להודות בזה בקול רם. טוב, יש לה שני ילדים קטנים ורק עבורם היא מרגישה מחוייבת לשמור את עצמה כחתיכה אחת. לא להתפרק.

"תביני שכלפי חוץ אני הכי פוקר פייס בעולם. משדרת עסקים כרגיל כלפי הילדים. המשפחה. החיים ממשיכים. הבית מתפקד. הטייס האוטומטי שלי עובד שעות נוספות אבל בפנים אני מתה. לא מצליחה להבין מתי כל זה קרה ואיפה, לעזאזל, אני הייתי. לא מצליחה לזכור איך הייתי לפני כן". חברים כבר ממהרים להכיר לה, להתבדח, לספר סיפורים דומים עם סופים ידועים מראש בהם הוא והחדשה שלו נפרדים והוא מתחיל לעכל את הטעות שעשה. מנסה להכות על חטא, אבל אותה שום דבר לא באמת מנחם. היא עוד לא שם. היא מתאבלת על כל מה שהיה לה ובעיקר מתאבלת על מה שכבר לא יהיה. "כאבי פנטום" היא הסבירה לי "אני ממש מרגישה כאילו מישהו עקר לי את הלב מהמקום. למה זה מגיע לי? כמה טיפשה הייתי?! אם לא הייתי חייבת להיות חזקה בשבילהם" היא אמרה "הייתי מרשה לעצמי להתפרק לחתיכות חתיכות רק כדי לבנות את עצמי מחדש. חזקה יותר. חשדנית יותר. יודעת יותר וסומכת פחות" ואני? שתמיד יודעת בעצמי בדיוק מה לומר, החלטתי שעכשיו הוא זמן מעולה פשוט לשתוק. להקשיב. להנהן. לחבק.

המשך יבוא