צעד קטן לאנושות, אך צעד גדול עבורי
זוכרת רק מים. כל כך הרבה מים מקיפים אותי עד כי נדמה שהעולם כולו הוא ים גדול ואמתני. אין לי אוויר. כל נסיון לקחת אוויר רק גורם לי לשקוע, מוריד אותי עוד קצת למטה. עפה לי הגומיה לשיער וכל גל שהגיע הכניס לי קווצות שיער לפה, לאף. זו הפעם הראשונה שהבנתי שכמויות השיער שלי הם לא יתרון, באופן מובהק. בגל הבא, עפה לי אחת העדשות מהעין. החוף נראה רחוק מתמיד וכל נסיון להתקרב אליו רק מרחיק אותו יותר. השמש קופחת ומים שוצפים וקוצפים ממלאים אותי. אין לי אוויר. "כל החיים חולפים לי מול העיניים" והפעם זו לא קלישאה. הצעקות סביבי מתעמעמות. "איפה מאיה?" עולה בי זיק של מחשבה, "מעניין אם היא או זיו הצליחו להגיע לחוף ולהזעיק עזרה?!". אין לי אוויר. מדמיינת את קצין העיר מגיע לאמא שלי הביתה ומודיע לה בצער שהבת שלה טבעה. מדמיינת את חבריי לסגל. ריבוע קטן בעיתון – "מ"כית בצה"ל טבעה בחוף הצוק". שקט מחניק. שוקעת. אין לי אוויר. כמה שניות שנראות כמו נצח והתמודדות שנראית כל כך חסרת סיכוי.
בתמונה הבאה, אני זוכרת שני בחורים חסונים על סירת גומי, מושים אותי מהמים. בלעתי כמויות אדירות של מים. כמה דקות אחר כך, אני כבר שוכבת על החוף באפיסת כוחות. משתעלת, יורקת. מנסה להבין מה קרה לי. זיו ומאיה לידי בתנוחה דומה, גם אותם חילצו מהמים אנשים טובים ומאיה מגוללת באוזניי את הסיפור: "היתה מערבולת ונסחפנו פנימה, התחלנו לצעוק לעזרה וזיו, עופר ושחר נכנסו למים כדי לעזור לנו ונסחפו פנימה גם הם. עופר הצליח להגיע לחוף בכוחותיו האחרונים ולהזעיק עזרה, רגע לפני שכבר היה מאוחר מדי ומיד התמוטט. הוא בלע כמויות אדירות של מי מלח בדרכו לחוף והוא מובל באמבולנס ל"איכילוב", ברגעים אלה ממש".
כל זה קרה באחד מסופי השבוע שלי בבית, כחיילת בת 19. יום שישי, שמש, ים, חברים. עד אז הייתי כמו דג במים, הרגשתי שהים הוא ממלכתי הפרטית. לא הבנתי איך אנשים מבוגרים שיודעים היטב לשחות, יכולים לטבוע. לא הבנתי כמה אפסות האדם מול איתני הטבע היא אדירה וכמה החיים שבריריים. איך ברגע אחד אפשר לצחוק, להשתזף ולאכול ארטיק על החוף וברגע הבא להבין שיכול ואלה נשימותיי האחרונות.
עופר, חבר של מאיה, השתחרר יומיים מאוחר יותר מבית החולים והחיים חזרו לסידרם על פני השטח. מתחת לפני השטח הבנתי שנידלקה לי נורת אזהרה ראשונה. שקיבלתי כרטיס צהוב. הזדמנות נוספת ומאותו יום שישי ובמשך שנים אחריו, כל מפגש עם הים היה מלווה אצלי בפחד. מתון. ידוע מראש, ובכל זאת, פחד חי ובועט. חשש קיומי כזה שרגע אחד של חוסר תשומת לב עלול להיות הרגע האחרון שלי. מאז ובמשך שנים הייתי מתעוררת בבעתה מחלומות על צונמי, עוד לפני שידעתי שאכן קיימים גלים בגודל כזה ולא רק בחלומות. הייתי מדמיינת חנק וטביעה בהזדמנויות שונות והייתי הופכת דרוכה ומכונסת בכל פעם כשהתקרבתי בים לקו המים.
גם כשנולדו ילדיי המשכתי לשדר עסקים כרגיל בתחום המים. בבריכה התחומה, הידועה, המוגבלת. זו שגובהה ידוע מראש ותחומה מדוד, שם הייתי שלוה ורגועה. אך הים, אוי הים, בגזרתו הדברים היו נראים אחרת לגמרי. שם הייתי הופכת להיות לחוצה. דרוכה. מגוננת, אולי יתר על המידה.
השבוע, החלטתי שהגיע הזמן לעשות צעד נוסף בהתמודדות עם ההידרופוביה שלי, אחד הפחדים הגדולים והמובהקים ביותר שלי ואתמול צלחנו לראשונה את הכנרת, ערן, אני ושני ילדיי הגדולים, שחף בת 9.5 ואייל בן ה- 8. זו הפעם הראשונה שהכנסתי את עצמי במודע, באופן מבוקר ומתוכנן, לסיטואציה בה המים מקיפים וגודשים אותי מכל הכיוונים. שוב. רק הים ואני ושלושת בני המשפחה שלי איתי, מגוננים ובעצמם עוד זקוקים להגנה. נכנסתי במודע כמעט לאותה סיטואציה אבל יצאתי בצד השני אחרת. יותר יודעת. יותר מנוסה. יותר בוחרת. והם? הם היו אלופים! אני לא יודעת לומר אם ההתמודדות הזו הדומה והאחרת תשנה משהו למישהו מהם אבל עבורי היא בהחלט מהווה וי חשוב ומשמעותי בדרך. צעד קטן לאנושות, אך צעד גדול ומשמעותי עבורי!
ובהמשך לפוסט המשתפך שלי, מצאתי ביומן האישי שלי מאותה תקופה הגיגים שכתבתי בשבת ה- 29.6.1996, יום אחרי הטביעה:
"אתה יוצא בבוקר מהבית ומשאיר אחרייך הכל, כולך מלא אופטימיות וביטחון שתחזור.
יוצא קצת לשאוף אוויר, להנות
ונכנס למים להשתזף ולשחות.
אז נקלעתי למצב די דרסטי
שממנו, לצאת, בקושי הצלחי
ומה שנותר להגיד, בקול מהומהם
שמהות החיים היא החיים עצמם:
הנשימות של הרגע
החמצן באוויר
הבריחה מכל פגע,
האדם שמכיר.
וכל אחד בתוכו, נמצא עם עצמו
וכל התחושות שסביבו מתגמדות על ידו.
וברגע של פחד- כשכל חייך תלויים בשבריר של שניה, בעוד גל של קצף, בקצת אוויר לנשימה. פתאום אתה מרגיש כל כך קטן ולא משפיע. מנסה לאחוז בקרקע והיא נשמטת תחתייך, אתה לא מגיע. וכל המחשבות עוברות אז בראש, "הייתי נותנת הכל, בכלל בלי לחשוש, רק בשביל רגע נוסף של קיום, של יישות, רק כדי להבין את מהות הטיפשות. את הקיים בחיים, מה שיש ומה לא, הייתי מוכנה אז לתת ת'עולם, את כולו. וכבר אמרו לפניי גדולים וטובים שרק ברגעים כואבים, אנחנו לומדים להוקיר ולהודות על כל אותם דברים שרק רגע לפני כן עוד נראו סתמיים. שאפילו אוויר שנראה כה מובן מאליו. או אור שמש וקיץ וסתיו. ובשניה של הארה כשהמוח עוד חושב, לא אכפת כבר למות, רק שלא יהיה כואב". מנסה לחלץ את עצמי, נותנת הכל אבל הים כל כך סוער וסוחף וגדול. ומה אני בעצם?! סתם עוד דג או שקית מיותרת. עוד ייצור קטן, חלש וחסרת תועלת. ואיך אמא תגיב כשתדע מה קרה? כשיגידו "בים, שוב, טבעה נערה" ובהלוויה שלי, כשכל האנשים שאני מכירה ואוהבת, יהיו יחד, רק אני לא אהיה ויגידו "משתתפים בצערכם, זה לא היה צריך לקרות, כנראה…" וכשיקריאו קדיש ויניחו אותי למנוחת עולמים, אז אקום ואגיד "אני פה, לא רואים?!"…
והכל עוד ימשיך לתפקד אחריי. בדיוק כפי שעזבתי- אך מעכשיו, בלעדיי. ומה היו אומרים בצבא? הנה מתה אתמול עוד מ"כית טובה וכל אותם השניות שנראו לי כמו נצח והמים המלוחים, השערות על המצח. אף אחד לא היה שם כדי לעזור. אף אחד לא הצליח על הטבע לגבור. אולי זה גורל או סתם רשלנות ובדיעבד, רגע טפשי של חוסר עירנות והאם יש חיים בעולם שאחרי או שסתם נמקים, כי הרי, אף אחד לא חזר עוד כדי לספר ואותה נצחיות שנדמה שקיימת, נמחקת בשניות, כל כך מהר נעלמת. אבל כן, אני פה וזה גורם לי לחשוב שחשוב לי לחיות וחשוב לאהוב וכל הדברים הקטנים מסביב: היופי בטבע ועוד יום של אביב, רק נועדו לשרת את מטרת החיים ולעזור להבין את אותם רגעים.
וגם אם דברים נעשו בטפשות, אני עדיין לא מוכנה למות. גם בגלל שלא הרבתי שנים ולא הספקתי לנסות עוד את כל הדברים ויש עוד כל כך הרבה מה לחוות, להרגיש ולזכור ובעיקר לקוות ובשורה של אופטימיות והודיה לא מוגדרת, אני עוד רוצה לגלות עוד תחושבה לא מוכרת.
אז אין לי מילה אחת שתמחיש מה קרה או תמונה לתעד את אותו מארוע אך ניצלנו כולנו וכן, זהו נס ועוד דגל שחור אז בים התנוסס"…
