"אוף, מה זה הקור הזה?" התעוררתי בבהלה
התעוררתי לציוצי ציפורים בבוקר קריר של ינואר. אני לא זוכרת לומר בוודאות אם יום שבת היום או ראשון. נדמה כי ישנתי שנים. קטעי מחשבות לא ברורות מתערבבים האחד בשני. בתמונה אחת התינוקת שלי מנמנמת עליי בתוך מנשא באמצע טיול בהרי ירושלים. Ages ago. באחרת, אני מלווה את איילי, האמצעי שלי, לבקו"מ. טיולים. אנשים. אהבות. קטעי שיחות לא ברורות. זכרון אחר זורק אותי למסיבת פורים בבית משפחת רותם בשנת 2035, הייתי אז כמעט בת 58. עברו אי אילו שנים מאז, אולי עשרים. אני לא מצליחה להחליט אם היום שנת 2056 או 2057 והציפורים מצידן? לא מוכנות לתת לי ולו שבריר של רמז. כאבים באגן האחורי מחזירים אותי לכאן ועכשיו, שוב שכחתי לקחת אתמול פוסלן, לאוסטואופרוזיס המתקדם שלי. "טוב" חשבתי "או אולי, לא כל כך טוב. לפחות דבר אחד ברור, אני אפילו כבר לא זוכרת מה אני לא זוכרת וזה כבר שלב אחד קדימה. הזיכרון שלי כבר מזמן לא מה שהיה פעם…"
מתסכל! אני יודעת בוודאות שפעם, לפני שנים, הזיכרון שלי היה אחד הדברים החשובים לי ביותר. בהא הידיעה. העוגן שלי. כלי בטוח להסתמך עליו בדיונים, בוויכוחים, בנוסטלגיה. בכלל, הייתי קצת טיפוס חולמני כזה וחייתי די הרבה בדמיון ובכל זאת, מה נהיה ממני?! אפילו הכלים המובהקים ביותר שהיו לי הפכו למשענת קנה רצוץ. אפילו הזיכרון שהאמנתי שהוא נצחי, בוגד בי ועדיין ברגעי הפקחון, כשהכרתי שבה אליי, התמונות הופכות ברורות יותר. אני זוכרת בדיוק את השמות והפנים, זוכרת אירועים. פרטי פרטים. חוויות מגיל שלוש. זוכרת תחושות ורגעים. זוכרת מה הרגשתי ומה חשבתי באותן דקות וגם כאן יש כמובן חלק של כבוד למצבי הרוח ההפכפכים שלי בסיטואציות השונות. כמעט חיים שלמים עברו ואיפה הם, מחשבת בזהירות כמה עוד נשאר לבן אדם לחיות…"אח שלמה, שלמה" רק הוא היה מבין אותי עכשיו.
מגד העתידות היחיד אליו הלכתי בחיי, הודי צעיר בעל אנגלית עילגת, ניבא לי פעם, כשהייתי בת 21, שאחיה עד גיל 80 או 85, הוא לא ידע לומר בוודאות. סיפר שאתחתן בגיל 25 ואני צחקתי. כל כך הרבה מערכות יחסים קצרות וחסרות משמעות ידעתי עד אז, שיברי אהבות, "אין מצב שארבע שנים מהיום אמצא את האחד שלי ואהיה מוכנה לעזוב הכל ולעבור לגור איתו חודשים ספורים מאוחר יותר", חשבתי אז. בגיל 25 וחודשיים כבר עמדתי בשמלה לבנה, מתחת לחופה, עם 400 מוזמנים נלהבים שחלקם לא ראיתי מימיי ואיתו. עם האחד שלי. "צדק ההודי הזה" מצאתי את עצמי אומרת מאז בהזדמנויות שונות והנה היום, כמעט שישים שנה מאז, אני יושבת על "הכסא שלי", הוא קורא עיתון על כורסא בחצר הבית במושב בשרון או ברמת הגולן. אני לא בררנית וכבר לא זוכרת. הילדים גדולים, כבר מזמן עזבו את הבית. יש לנו 7 נכדים שיהיו בריאים ואני, שמאז ומתמיד העדפתי שמספרים יסתכמו באופן זוגי, לשם הסימטריה, עדיין חושבת שלגיא אולי יהיה עוד איזה קטנצ'יק לפינָלֶה, "אישתו עוד צעירה".
החברים, חלקם כבר בבתי אבות, אחרים שנפטרו לפני שנים רבות בנסיבות טרגיות, בדמי ימיהם, עולים בזכרוני מפעם לפעם והמעטים שעוד נותרו בחיים, נותנים אות חיים בעיקר בשמחות. לא הרבה דברים ברורים לי כשמש בימים האלה אבל אחד שברור לי במיוחד הוא שאינני נוטה להצטער על שום פניה שלקחתי בחיים. עומדת בגאון מאחורי ההחלטות שלי. מניחה שעם הנתונים שהיו לי אז ותחושות הבטן שהנחו אותי תמיד זו היתה החלטה נבונה, בעיתה ובכל זאת, אם הייתי חוזרת אחורה ולו לימים בודדים, אולי בכל זאת, הייתי עושה כמה דברים מעט אחרת:
אולי הייתי מביאה לעולם את הילד הרביעי שבטח היה בא לבקר אותי קצת יותר מהאחרים. "בכל זאת, בן זקונים". הייתי מתאבדת בכל הכוח על דברים שהאמנתי בהם ובעיקר הייתי כותבת. יותר. הרבה יותר. מעיפה את הבלוג שלי לשמיים. הייתי מעזה יותר: קופצת בנג'י, צניחה חופשית, "קל להגיד ממרום 80 שנה". הייתי מפנה יותר זמן איכות לשבת ולדבר עם הילדים. להקשיב לרחשי הלב שלהם. לשחק איתם. להיות. הייתי אומרת יותר שאני אוהבת. הייתי נוסעת יותר לטייל בארץ. חורשת כל שביל, כל אתר, גומעת כל סיפור מורשת. הייתי מטיילת בעולם ולומדת היסטוריה, תאולוגיה ואנתרופולוגיה. בשביל הכיף. הייתי לומדת לרקוד: ריקודים סלוניים, היפ-הופ ומפזזת כל דקה פנויה. הייתי רצה, כאילו אין מחר. כאילו לא כואב. כאילו מחכה לי משאית ענקית של מדליות בסוף כל מסלול. כאילו לא מגיע "דאון" מיד אחרי כל היי.
הייתי טסה לפחות פעם אחת לקרנבל בריו. מענטזת עם חצאית טוטו על עקבי סטילטו כאילו לא קיימת האפשרות ליפול מהגובה הזה ולשבור את הראש. כאילו שזה נוח. "טוב, הרגליים שהיו לי אז אלה לא הרגליים שיש לי היום" הייתי מגחכת ביני וביני. בטוח הייתי עושה טיול שורשים ענק למרוקו ומקשקשת שם בכמה מילים שאני יודעת במרוקאית. אולי אפילו הייתי שרה לאיזה רוכל שם את השיר של שמעון בוסקילה ומזייפת בכיף. הייתי נוצרת רגעים, מצלמת יותר. חווה. טסה לפחות עוד פעם אחת להודו ומקנחת את הטיול באוסטרליה וניו זילנד. שם עוד לא הייתי. הייתי פחות נרגנת, בטוח. ממילא דברים חולפים וממרום ימים, שבועות, שנים, הם נראים כל כך הרבה יותר שלווים. כנראה נטייה כזו להאדיר ולפאר את מה שהיה. הייתי כותבת עוד ספר "הרי זה מה שיישאר ממני הרבה אחרי שכבר לא אהיה כאן. מילים, מחשבות". הייתי כנראה אוהבת יותר, פוחדת פחות.
"אוף, מה זה הקור הזה?" התעוררתי בבהלה. ספק מקור חודר או רוח פרצים שנכנסה דרך החלון הקטן באמבטיה ששכחתי לסגור אתמול בלילה וספק מפאניקה. "איזה מזל, אני עוד כאן. רק בת 36. כל הכדורים, השכחה, המחשבות, הבלבול, הכל היה חלום. אולי כל החיים עוד באמת לפניי".
אם תשאלו אותי, העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. אלה שלוקחים את חייהם בידיהם, משתתפים פעילים ולעיתים אף מורי דרך, ואלה שנסחפים בזרם, או שטים להם בנחת, במים הרדודים. אין ספק שאת ממובילי הדרך. עם זאת, בטבע, כמו בטבע, תמיד נתחרט על דבר מה… כאלה אנחנו… פוסט מעולה וסוחף בדיוק כמוך.
או שכן או שלא. אותי זה הכניס קצת לפרספקטיבה. תודה אהובה. הסמקתי 🙂