טיפ 4: להעיז, לסנן ביקורת או במילים אחרות – "תכתוב כאילו אף אחד לא קורא אותך"

ככל שאנו נחשפים יותר למדיות שונות, רשתות חברתיות, אנשים, שכנים, תקשורת של הכל מהכל – עידן השפע, כך גדלה החשיפה לביקורת, גדלה הביקורת וגדלות השפעותיה. כולם הפכו להיות מבקרי מסעדות, אתרים, ממליצי טיולים (ובהזדמנות זו יש כאן בבלוג המלצות מעולות לטיולים, אתם מוזמנים להציץ :)), מבקרי ספרות, קולנוע, מבקרי איכות ועוד כהנא וכהנא . לכולם יש מה להגיד לכולם, על כל דבר, כל הזמן. אם זה טוב ואם זה רע, זה המצב בעידן הטכנולוגי המודרני כפי שאני מבינה אותו. יותר ביקורת ויותר נגישות לביקורת.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם די ביקורתי לסביבה ולעצמי, בעיקר לעצמי ואני יכולה לאמר בוודאות שביקורת עצמית גבוהה היא סוג של מכשלה והיא חוסמת אותנו מלנסות, מלהעיז. היא מגנה עלינו מפני הסביבה, שמא נהיה חשופים מידי ופגיעים אך בה בעת היא מגנה עלינו מעצמינו כיוון שהיא עוטה עלינו שיריון קשקשים כל כך כבד שגם לנו קשה להשילו בעת הצורך.

בעניין הביקורת, נותר לי לפצח את האוקסימורון הבא: אם ביקורת היא מנגנון שמופעל מכוח הרציו, האם בעודנו אנשים הגיוניים ורציונלים נוכל באופן מודע ולוגי להתנטרל מהביקורת שלנו כלפי עצמינו וכלפי הסביבה? שכן אם נצליח להתנטרל מהביקורת, אולי אנחנו פחות ביקורתיים למעשה מכפי שנדמה היה לנו או שמא פחות רציונליים?!

אני סוברת שניתן לשלוט על מידת הביקורתיות שלנו כלפי עצמינו וכלפי הסביבה ע"י מודעות לנושא, תוך השקעת מאמץ ורצון לשנות ובהסתמך על הנחת הבסיס: נעשה ונייחל, בסוף זה יחלחל (מטיפ מספר 1).

אם ננסה להיזכר בדברים שמנעו מאיתנו לעשות משהו שמאוד רצינו, רוב הסיכויים שניזכר במישהו שאמר לנו שאנחנו לא יכולים. במפורש או שלא במפורש. מישהו שלא האמין בנו, שפיקפק ביכולתנו ואולי לימים גם אנחנו הפסקנו להאמין בעצמינו. הפחד מכשלון או מהעדר הצלחה מלווה את רובנו אך יש כאלה שמחבקים את הפחד ואולי אף הופכים להיות זהירים יותר כתוצאה ממנו וממשיכים קדימה ויש כאלה שהפחד משתק אותם וגורם להם לוותר מראש. הויתור הזה, הכמעט יומיומי על דברים שהינו רוצים לנסות, שהינו רוצים לעשות, מבלי בכלל לנסות גורם לכך שכל כך הרבה מאיתנו מתוסכלים בחלק די גדול מהזמן בגלל דברים שלא עשינו, לא ניסינו לא העזנו, לא קיווינו. כמה מאיתנו למשל רוצים להיות עצמאיים אך לא מעיזים לנסות? רוצים להחליף מקום עבודה אך מפחדים אפילו לשלוח קורות חיים? יש נטייה לסתגלנות. להתרגל לדברים או להרגלים מבלי לבחון מחדש האם הם עדיין טובים לנו ומשרתים אותנו.

אני כמובן לא מציעה לקום ולעשות מעשה פזיז בדיוק כפי שלא אקפוץ בנג'י מבלי לוודא שהחבל הדוק מספיק (ספציפית לעניין הבנג'י, לא בטוח שאקפוץ גם עם החבל הדוק, שלא תתפסו אותי במילה, כן?!) אך ממליצה להעיז, לנסות ולכוון גבוה. כמובן לפני כן לעשות את כל שיעורי הבית הנדרשים על מנת לקחת סיכונים מחושבים או לעשות שינויים בתבונה ובהדרגתיות כך שיוכלו להצליח. מפעם לפעם יש לבחון האם ההתנהלות שלנו בנושא כזה או אחר עדיין נכונה לנו או שמא אנו מתמידים מכוח האנרציה. זה נכון בכל תחומי החיים: משפחה, זוגיות, קרירה.

שכן סיפר לי שהוא עובד במפעל המשפחתי ופעם עשה טעות קריטית שעלתה למפעל הרבה כסף. כשניגש לדוד שמנהל את המפעל, קצת ירא מהביקורת ומהתגובה, אמר לו הדוד: "לא נורא לעשות טעויות רק תקפיד כל יום לעשות טעות אחרת" זה מבטיח שנלמד מטעויות קודמות ולא נחזור עליהן. צריך לדאוג לא לעשות פעם נוספת טעות שכבר עשינו אך לא לחשוש מעצם עשיית טעות.

רק אם נעיז לשנות ולהאמין בעצמינו וזאת בפני עצמה לא משימה פשוטה, נוכל להיות מסופקים וממרומי גיל 80, בתקווה שנהיה בריאים וצלולים עד אז, נוכל להסתכל אחורה על החיים שלנו ולהתענג על העשייה. במקביל, צריך לנסות לעבוד על עצמינו בעניין הביקורת ולתת לעצמינו כמה שיותר הזדמנויות אמיתיות לעשות דברים שאנחנו רוצים לעשות, פשוט להעיז. להסתכל על יעד שהצבנו לעצמנו ולהתקדם לעברו מבלי לתת לקשיי הדרך להסיט אותנו מהדרך. בדיוק כשם שלוליין בקרקס שהולך על חבל מתרכז בקוביה אליה הוא אמור להגיע, ואם יסיט ממנה את מבטו ויסתכל למטה, הוא עלול ליפול.

תמיד נתקל בקוטלי חלומות או בכאלה שינסו להמעיט בערכנו או להערים בעיות וקשיים. חשוב לזכור להציף את ההתלבטויות או את רשימת ה"למה לא" שלנו אך במקביל אליה, לא לשכוח לרשום את רשימת הפתרונות ל"איך כן" לגרום לזה לקרות ואיך כן זה יצליח.

חשוב להתמך באנשים מעודדים מסביב שיעזרו לנו לחשוב על פתרונות יצירתיים לפתרון בעיות/ קשיים/ קונפליקטים ולא לרפד את עצמינו רק באלה המציפים את הקשיים.  לדעת להתייעץ עם האנשים הנכונים שידרבנו אותנו להעיז ולנסות כי למה לא לעשות או איך לא להצליח אנחנו יודעים מעולה בעצמינו.

מודה ומתוודה שגם אני חששתי ועדיין, מתגובות ומביקורת על הבלוג אבל החלטתי שהפעם למרות החשש, אני כותבת בדיוק את מה שבא לי ומשתדלת לכתוב כאילו אף אחד לא קורא אותי מבלי לנסות להתאים את סגנון הכתיבה שלי לאיש, בלי לנסות לרצות, בלי חוקים, בלי ביקורת ובלי מגבלות – פשוט לכתוב!

כל זה לא סותר את העובדה שאחרי שאני מפרסמת את הפוסט אני גומעת בשקיקה ביקורות, תגובות, מיילים וסמסים ונהנית במיוחד, כמובן, כשהן אוהבות ומחבקות אך משתדלת בתהליך הכתיבה עצמו לא לתת לזה להשפיע.

בסדנת המודעות של לנדמארק קראו לזה "Looking good" – העיסוק התמידי שלנו באיך אנחנו מצטיירים כלפי חוץ, איך אנחנו נראים ומה חושבים עלינו. במילים אחרות, העיסוק בהשארת רושם בא על חשבון אותנטיות ונאמנות לעצמנו.

המוטו שלי להיום: תהיו כנים, תכתבו כאילו אף אחד לא קורא אתכם ותקפידו לעשות כל יום טעות, אבל אחרת!