"תינוק שלי, נעים מאוד, אני אמא שלך" (התמונה להמחשה בלבד)
"היתה לי המיטה המקושטת ביותר בבית היולדות באותו שבוע, אבל הדבר שהיה חסר לי יותר מכל, היה התינוק שלי…"
"תלחצי, את לא לוחצת לי. היא לא יודעת ללחוץ!!! נו, תלחצי, אני אומרת לך ללחוץ ואת מכניסה אותו עוד יותר פנימה. את הורגת את התינוק שלך! נו, תלחצי!!!"
ככה נשמעה הלידה של יונתן. אחסוך מכם את התיאורים הגרפיים, איך ישבה עלי אחת הרופאות, פשוטו כמשמעו ומחצה לי את הבטן והצלעות. איך דמיינתי את עצמי מקלפת את הקירות בציפורניים, איך הדהד לי המשפט "את הורגת את התינוק שלך" ובזה הסתיים שיתוף הפעולה שלי לחלוטין. איך הייתי בטוחה שמהחדר הזה אני לא אצא. הייתי בטוחה שאמות. שאין מחר. "היא מדממת!"
סצנת הלידה לא תואמת כהוא זה את החוויות שאנחנו מספרות האחת לשניה לפני הלידה: "הלידה שלי הייתה מ-ד-ה-י-מ-ה!", "חוויה מעצימה!", "לידה קסומה!", "לחיצונת אחת והוא פשוט נשפך החוצה". שקר.
בסרטים מוצגת אשה יפה, מאופרת ומפונפנת למשעי, לבושה בחלוק בית חולים צחור כשלג, שוכבת על מיטה, אוחזת בידו של אהובה, לוחצת לחיצונת קטנה שלא מותירה עווית על פניה ובסצנה הבאה רואים את אותה אשה יפה, מחוייכת, שטוחת בטן, עדיין מאופרת למשעי, שיערה אחת לא זזה ממקומה, יושבת על מיטה כשבידיה תינוק ורדרד וישנוני עטוף בשמיכה ומסביבה פרחים, בלונים, שוקולדים וכרטיסי ברכה. כך בדיוק דמיינתי גם אני את הלידה שלי.
בפועל, האווירה בחדר הייתה אווירת כאוס ואימה. אנשי צוות יצאו ונכנסו בריצה, תחנוני ה"הצילו, בבקשה תעזור לי" שלי לאופיר נמהלו בצעקות וצווחות של הסגל. בכי וזיעה הציפו את החדר. לא היתה אווירה של קבלת בן אנוש חדש לעולם, לא היו ורדים ושושנים, לא מוזיקת רקע רגועה ולא ראיתי ולו זיק של חיוך על פניו של מי מהנוכחים בחדר. בשלב כלשהו, לאחר שלוש וחצי שעות של לחיצות אינטנסיביות ללא הועיל, יונתן נולד בלידת ואקום איומה ונוראית שהותירה אותי דואבת ומצולקת עוד זמן רב אחריה.
בין הוצאתו ממני לניתוק חבל הטבור, הניחו אותו עלי, כשגבו מופנה אלי והוא חסר תזוזה וצבעו אפור. אפגר 7. העברתי יד רועדת על גבו הקטנטן ולקחו אותו ממני.
יונתן הוחש ליחידת טיפול נמרץ ילודים שנמצאת במבנה אחר לחלוטין של בית החולים. אפילו לא זכיתי לראות אותו למעט אותה לטיפה חרישית על גבו. תשעה חודשים וחיים שלמים חיכיתי לו. התגעגעתי אליו. דיברתי אליו בכל יום. תכננתי ושיננתי לי בראש איך אחבק אותו ואביט בעיניו ואומר לו "ברוך הבא למשפחת הרזס, קטן שלי. נעים מאד, אני אמא שלך. כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך וחיכו לך."
נותרתי לבדי בחדר הלידה עם הצוות הרפואי ובעודי מדממת, חזרתי בבכי שוב ושוב על המנטרה "סליחה, אני מצטערת שלא הצלחתי ללדת". הסתכלתי על היד שלי, זאת שליטפה את יונתן בגבו והייתי משוכנעת באותו רגע שזה המגע האחרון שחוויתי עם התינוק שלי. הייתי משוכנעת שהוא לא שרד ושהכל בגללי. בגלל שאני לא יודעת ללדת.
הסצנה הבאה בסיפור שלי, היתה בחדר האשפוז, מחוברת לקטטר, עם רסטה ענקית בשיער, מדברת שטויות בכמויות, יושבת ומחבקת את קלסר ההריון שלי, כאילו היה הרך הנולד, מתקשה להפרד ממנו. אולי כסמל לקושי שלי להפרד מהרגע ההוא בו הכל עוד היה מושלם. אחותי, המלאך השומר שלי, הגיעה עם קפה קר, שוקולדים, בלונים, פרחים מבד וקישטה לי את המיטה. היתה לי המיטה המקושטת ביותר בבית היולדות באותו שבוע, אבל הדבר שהיה חסר לי יותר מכל, היה התינוק שלי. תחושת ריקנות שלא אוכל להסביר במילים, מילאה אותי. הבטן, שאתמול היתה מלאה ושוקקת חיים, נותרה ריקה ורופסת.
בכיתי כל הזמן. בכל פעם כשהייתי לבד- בכיתי.
מעולם לא שיערתי בנפשי שאחוש כאבי פנטום. כאב משתק של ריק, של חוסר, של משהו שהיה ואיננו עוד. בדיעבד, זה נראה לי נורא. בסוף, זכיתי בסוף הטוב שלי. יש לי תינוק בריא ושלם, אבל באותם ימים, זאת היתה התחושה. תקראו לזה הורמונים. תקראו לזה בייבי בלוז. הרגשתי מרומה. כאילו כל העולם קשר קשר של שתיקה נגדי. כאילו התאגדו כל נשות היקום למען השקר הגדול.
יומיים שלמים מבלי לראות את התינוק שלי
יומיים שלמים הוא היה בטיפול נמרץ ילודים ואני הייתי מטופלת במחלקת נשים, חלשה, תשושה וחסרת יכולת לזוז מהמיטה. בסיומם ולקראת המפגש הראשון שלי איתו, עם יונתן, התרגשתי כמו לפני בליינד דייט, ככלה ביום חתונתה. רציתי להיות נקיה בשבילו, מושלמת, האמא שעליה הוא חלם. כשהגענו למחלקת טיפול נמרץ תינוקות, לא זיהיתי אותו. לא זיהיתי את התינוק שנבט וצמח בתוכי. זה שדיברתי אליו ברכות וליטפתי את קווי מתאר גופו דרך בטני. שזיהיתי כל תנועה, כל איבר, כל חלקיק בגופו השברירי. זה שקראתי בשמו, עוד בטרם הכרנו, רק כי לא רציתי שישכב שם, לימים המיטה בטיפול נמרץ, בודד וחסר שם וזהות. לא זיהיתי את יונתן שלי.
אופיר לבש חלוק ונעמד מחוייך, כאב גאה, בסמוך לעריסה קטנטנה. התקרבתי בזהירות ובכל צעד לקראת העריסה הבנתי אט אט שאני אמא. שהתינוק שלי שרד. בעריסה שכב לו תינוק קטנטן, מחובר לחוטים ואלקטרודות, מצולק בראשו מהניטור הפנימי בלידה ומהוואקום והוא היה כולו שלי. התינוק המושלם שלי. הדמעות זלגו עד בלי די. הניחו אותו עלי והמשפט הראשון שאמרתי לו היה: "שלום יונתן, נעים מאד. אני אמא שלך. כל כך התגעגעתי אליך! כל כך חיכיתי לך! אני מצטערת שהכאבתי לך ואני אוהבת אותך הכי בעולם".
ההחלמה מהלידה ההיא קשה גם היום, שנה ושבעה חודשים אחרי. בעיקר ההחלמה הנפשית. מזל שהללי שלי הגיע בהפתעה. לא יכולתי לתכנן את זה טוב יותר. הלידה של הללי היתה חוויה מתקנת. חוויה מעצימה. לא כי היא היתה נטולת כאב, אלא כי הייתי כל כולי שם. בשליטה וידעתי ללדת אותו.
