תמונת אילוסטרציה מאותה שנה (החיילת שבתמונה: מוניקה חזיזה)
יום הכיפורים תשל"ד. שעת חצות חלפה מזמן. מוקדם יותר הבוקר הקפיצו אותנו בחזרה לבסיס. פרצה מלחמה. כבר למעלה מארבע עשרה שעות שלא קמתי מכיסאי במעבדה, כל כולי שקוע בתיקון מכשירי קשר שאמורים לצאת מחר לחזית. האדרנלין דוחק ביעילות את העייפות אך בה בעת גם לא נותן למוחי מנוח. מחשבותיי מדלגות בחוסר שליטה בין הדאגה לאבי ששוכב באיכילוב נלחם על חייו אחרי התקף לב אכזר ובין הניסיונות לעכל את שביבי המידע מהמלחמה שנזרקים לחלל על ידי קצינים צעירים, עטויי ארשת חשיבות. מידע שרק מעלה עוד ועוד מחשבות מטרידות על חבריי ילדות שיתכן שנמצאים כרגע בקרבות מול הסורים ברמת הגולן.
זמזום מכשירי המעבדה עוטף אותי ברכות, בונה מסביבי חומה וירטואלית כמו יוצר עבורי עולם פרטי משלי, עולם בו יש רק מטרה אחת – להשמיש כמה שיותר ציוד וכמה שיותר מהר. על הרצפה מאחורי, כבר מונחים כארבעים מכשירים, מצוחצחים כחדשים, אותם תיקנתי בשעות האחרונות ועוד למעלה ממאה, עדיין ממתינים לבדיקה ותיקון. אסור להפסיק. אין מקום לעייפות. אני מרוכז במכשיר המונח לפניי כאילו כל חיי תלויים בו, בדיוק כמו שהרגשתי עם קודמו וכמו עם כל אלה שהיו לפניו. בתוך כל ההוויה ההזויה הזאת אני חש לפתע בנוכחותו של אדם נוסף בחדר. אני מפנה קלות את ראשי ורואה מימיני זוג רגליים מדהימות בחצאית מיני צבאית. הראש ממשיך להסתובב בסקרנות ואני מגלה להפתעתי חיילת צעירה שמימיי לא פגשתי, יושבת בשקט על כיסא מעבדה גבוה, עיניה מושפלות, נראית אבודה על גבול הייאוש.
"שלום" אני אומר. "חדשה?"
"שלום" היא עונה בקול מבויש ושקט, אך לא שקט דיו להסתיר את המבטא הזר בקולה. "חדשה" היא ממשיכה מהר כמו מפחדת שאעצור את השיחה לפני שתוכל לומר את אשר על ליבה: "אתמול גמרתי קורס והציבו אותי בבסיס. מאז אף אחד לא דיבר איתי. אני לא יודעת מה רוצים ממני ומה אני צריכה לעשות. כבר 12 שעות כולם מתרוצצים מסביבי ולאף אחד אין זמן בשבילי. ויש מלחמה….וההורים שלי…" קולה נשבר ונדמה לי שאני מזהה דמעה מתגלגלת על לחיה.
"איזה קורס?" אני שואל, מנסה להישמע ענייני.
"פקידות טכניות" היא עונה, מעבירה מבלי משים את ידיה על עיניה.
"גדול" אני מפטיר "עד שמישהו יחפש אותך את עובדת איתי. נפלת לי משמיים. את יכולה לעזור לי המון. מסכימה?" אני אומר ומסתכל עליה במבט מעודד.
היא מחייכת חיוך מבויש, אינה אומרת דבר ונראה שמחכה להסבר יותר מפורט. המלחמה ממשיכה. העבודה הקשה עוד לפניי, הפחדים יושבים חזק בלב, אבל לפתע אני יודע שיהיה טוב. כבר טוב. האם יכול להיות שדווקא בתוך כל הגיהנום הזה מצאתי את אהבת חיי? אני תוהה לעצמי. אני מתנער מהמחשבה המוזרה, מגיש לה רשימת חלפים שאני זקוק להם ועוקב אחריה כשהיא הולכת בגב זקוף ומלאה תקווה לבצע את משימתה הראשונה בצה"ל.
המלחמה הסתיימה. איבדנו בן כיתה יקר. אבא שלי החלים מהתקף הלב ובדיוק היום, אני והחיילת המקסימה ההיא, היום אשתי, חוגגים 40 שנה של זוגיות מאושרת.
