ילד הוא ילד הוא ילד – תמונה מ "הארץ"
ילד רוכב במהירות על אופניו החדשים, ילדה בקוקיות משחקת קלאס ושרה שיר, פעוט מתולתל צועד את צעדיו הראשונים, צוחק צחוק מתגלגל ואוחז בבלון כחול. האויר נהיה דליל, הנשימות הופכות כבדות. ילדים שרועים על הארץ. קוקיות, תלתלים, אופניים. בלון כחול מתעופף מעלה- מעלה ונוגע בשמים. ילד הוא ילד הוא ילד בכל השפות. בכי של אמא חוצה אוקיינוסים ויבשות ומסעיר את רוחות תבל.
"ובתוך הדפים של הזמן שאבד, אנשים נגמרים ברגע אחד. אימפריות נופלות לאט…" כתב מאיר גולדברג בשירו ואני, בזיק לפני יום כיפור, עושה את חשבון הנפש שלי בקול וחושבת מחשבות קרובות דווקא על ילדי סוריה הרחוקים. עוד יכתבו על כך בדפי ההיסטוריה. יכול להיות שזה יכנס לתכנית הלימודים העתידית, אבל היום, הילדים האלה הופכים אט אט מיתיים. כמעט סיפור בדיוני. הם, קרוב לוודאי, ישכחו. השמות שלהם כבר אינם חשובים, בסך הכל עוד התרחשות שקרתה על ציר הזמן של דפי ההסטוריה. רק עוד אימפריה שנופלת לאט.
חוזרת לכאן ועכשיו: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, פס' כ"ט-ל'). יום הכיפורים בפתח ושערי שמים נפתחים לרווחה. מחר נלך לבית הכנסת לבקש כפרת עוונות. שוב נצום בחום הלוהט ובצאת השבת נרגיש כי טוהרנו מכל עוונותינו. האֹמנם? האם זהו לא עוון ואף עבירה פלילית לדעת על רצח שהתרחש ולא לעשות דבר?! האם לא נזכר כקהל שעמד מנגד, בחיבוק ידיים ובצקצוקי לשון ולא עשה דבר?!
מהרגע בו צפיתי בתמונה, שורות שורות של ילדים שוכבים זה לצד זה ללא רוח חיים, לא נחה נפשי. אני תוהה, מה הייתי עושה אילו הייתי פותחת את חלון המרפסת בבוקר, למראה ילדיה של השכנה מסודרים כך בשורה על הארץ, מורעלים. כמובן שהייתי מזדעזעת ויוצרת קשר עם המשטרה. מישהו היה נותן על כך את הדין. מישהו היה משלם. הכותרות היו זועקות למען הצדק וברחוב, בבתי הקפה, היו מתקיימות שיחות רועמות על הצורך בקבלת רשיון להורות.
האם במקרה היפותטי כזה, יכולתי להתעלם?! לשבת במרפסת, להתענג על הנוף והאוויר הצח, לשתות עוד כוס קפה ולהשתולל עם ילדיי?! בתחושה שלי, כרגע, זה מה שכולנו עושים, אולי בלית ברירה ועולם כמנהגו נוהג.
בביתם של השכנים שלנו מתרחש רצח עם מתועב, רצח שפל של ילדים רכים שלא מעורבים בפוליטיקה, שחיתות, הון ושלטון. העולם הפך לריאליטי זול: עומד מנהיג חנוט בחליפתו המחויטת לפי מידותיו, נואם באופן רהוט ומדויק אודות הצורך והחובה המוסרית בעשיית מעשה. על כך שאל לנו, אנשי העולם הנאור, לשתוק ואז נפתחים קווי ההצבעה: "אם ברצונכם להשאיר את הילדים שנותרו בחיים ולנטרל את המשטר מנשקו, הצביעו 1 והשפיעו, אם לא, הקישו 2…"
עכשיו כולנו בהמתנה. ממתינים לתוצאות ההצבעה. כאילו שמדובר במשדר הדחה מותח במיוחד ולא בחיי אדם וגרוע מכך- חייהם של ילדים רכים. למיותר לציין כי מנהיג המעצמה הגדולה מכולן נראה כעת קצת כמו הקוסם מ"ארץ עוץ" לאחר הסטת הוילון, כגוץ קטן ונטול כשרון. הקוסם, כן?! ומכאן, כבר אין דרך חזרה.
זה לא פוסט פוליטי. אין בו קשר לפוליטיקה ולדעותיי הפוליטיות, אלא פוסט מהרהוריה של אמא שצופה כעת על בנה, הפעוט הרך, משחק על שטיח הסלון בנחת, נטול דאגה, וחושבת שזכותו של כל ילד לשחק כך בנחת ולנשום אוויר נקי.
