רק אני והשקט הפנימי שלי
אנחנו חיים בקצב חיים מסחרר. בין אם אנחנו מודעים לזה ובין אם לא. קצב הארועים, האינטראקציות הרבות: בבית, בעבודה, במשפחה, עם החברים, בכביש, בסופר. הדרישות, הציפיות, ההצלחות, האכזבות, הכשלונות, התלונות, הרצונות, המאווים ועוד אינסוף דברים, מעמידים בפנינו עומס וקשיים בלתי נמנעים. אנו נעים ממצב אחד לאחר ללא הרף, פועלים מתוך מצב של "אוטומט" ולא עוצרים לרגע להבין מה קורה איתנו. אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו, מוצאים בפרטי היום יום הוכחות המחזקות את הסיפור ומעמיקים לתוכו עד שאנחנו הופכים לשבויים שלו. עד שאיננו מצליחים לראות ולו דבר מעבר.
דמיינו את הסצנה הבאה, מתוך הסרט מטריקס: הגיבור קופץ באוויר, הכל נעצר, הוא יכול לראות כל מה שקורה סביבו, 360 מעלות ואז כשהוא נוחת שוב לקרקע, הוא חד, ממוקד ופועל בצורה המדוייקת ביותר. הריחוף הזה באוויר, ההסתכלות הפנימית, הבהירות המחשבתית וחדות הביצוע הם הם הדברים אותם מזמנת לי המדיטציה.
מרָצים, מתָרצים, מרָצים
רובנו כבר לא שמים לב לכך, אבל כדי לעבור יום שלם ב'שלום', אנחנו משקיעים מאמצים רבים כחלק מהאוטומט שלנו. אנחנו מתאמצים להיות אנשים כמו שהסביבה רוצה שנהיה, שומרים לעצמנו את מה שהיינו רוצים להגיד למנהל בעבודה, להורים שלנו, לבן או בת הזוג, לחברים. אנחנו מתאמצים לשמר קודים של לבוש והתנהגות. מתאמצים להוכיח שאנחנו שווים משהו כדי לזכות בהערכת הסביבה. אנחנו מתאמצים להסתיר חלקים מאיתנו. מתאמצים להשיג יותר ממה שיש לנו. אנחנו מרצים. אותו, אותה, אותנו. מתמודדים עם פשרות וויתורים, נלחמים בין הצרכים לרצונות שלנו. מושכים את היום עד שאנחנו כבר נשפכים למיטה. מתאמצים להבין למה הדברים קורים לנו ואיך אפשר לשנות אותם. המאמץ הזה מצטבר במשך היום. שבוע. חודש. הגוף מתעייף. הראש מתעייף. הכוס מתמלאת כל יום קצת. כל יום קצת. עד שהיא כמעט עולה על גדותיה.
עכשיו, תארו לעצמכם שהיתה לכם האפשרות לעצור לרגע את העולם, להביט בו מלמעלה. מחוץ לעצמכם. לראות תמונה יותר גדולה של המציאות שאתם שרויים בה. להבין קצת יותר את הדינמיקה שמובילה למצבים השונים שאתם מוצאים את עצמכם נופלים אליהם שוב ושוב. לבחור להגיב אחרת. אני גיליתי את כל אלה במדיטציה. היא חשפה בפניי אפשרות למחקר פנימי, מתוך רצון להפסיק להגיב בצורה אינסטינקטיבית וידועה מראש לסובב אותי. בשנים אלו נחשפתי לתפישות שונות שפתחו בפניי עולם חדש של אפשרויות להפוך את חיי ליותר שקטים ופחות מנוהלים על פי הכללים המוכתבים של החברה או התרבות בהן אני חי. כן, אני הייטקיסט. עובד בתחום ההייטק וממשיך לקיים "חיים נורמלים" כבעבר, אך מתנהל ופועל עכשיו ממקום יותר מודע, בתוכי. מקום בו אני מתמיד להתבוננן על חיי ובוחר את צעדיי במודע. המדיטציה מאפשרת לי להתנקות מהלכלוך הפנימי הזה שמצטבר לו יום אחרי יום אחרי יום ומעכיר את הצלילות המחשבתית שלי.
ואם אחזור לרגע לפוסט הקודם שלי, למדתי לנתב את המחשבות החשוכות ביותר שלי. אין לי כל בעיה עם המחשבות הגרועות ביותר על חייה של בתי. אני מקבל אותן, מתבונן בהן, מבין שהן חלק בלתי נפרד מחיי בתור הורה. אני לא שופט את עצמי על כך שיש לי אותן. ולא, אני לא חושב שזה שהן חלק ממני הופך אותי למשוגע. אני שמח שאני ער להן והן מאפשרות לי יותר זמן איכות עם גאיה. אני מקבל את העובדה שהכל זמני בעולם שלנו ויודע שכל רגע שלי איתה הוא רגע שלא יחזור.
שלוות עולמים
מדיטציה הלכה למעשה
תרגול המדיטציה מאפשר לי קצת שקט מהיום יום. הישיבה ללא תזוזה, מאפשרת עצירה של הגוף מהמרוץ המטורף והקשבה פנימית. עצימת העיניים והפניית המבט פנימה מאפשרים התבוננות מסוג חדש. לא עוד 'איך העולם רואה אותי', אלא מה אני "רואה" בתוכי. הריכוז בנשימה מפתח יכולת להגיע, במספר רגעים, לזמן הווה והתודעה חוזרת אליי. כשהתודעה חוזרת, ברורה, נהירה, נוכחת, היא מאפשרת גישה לרבדים יותר סמויים ועדינים של חיינו. תשומת הלב חוזרת אל תחושות הגוף, דרכן ניתן לגלות כל מיני מכאובים שהוזנחו, או לזהות את הקולות העדינים והשקטים בתוכנו, אלה שכמעט ונבלעים בתוך המולת היום-יום. התרגול יכול להתבצע במקומות ובזמנים שונים. תרגול נכון מביא אותנו לזמן איכות בו אנו יכולים לתרגל את ההתבוננות המחשבתית בסביבת "מעבדה". אנו מתנסים בחוויה בכדי שנדע לזהות אותה בחיי היום יום שלנו ומעבר להתרגלות לשקט, אנו מפתחים מיומנות הקשבה ויכולת התבוננות אמיתית, לא שיפוטית. במהלך הפעמים הבאות בהן נכנס לקונפליקט, נוכל לקפוץ לגובה, לזהות את המצב על כל 360 המעלות שלו ולפעול מתוך מקום מודע, כזה שכבר היינו בו. נוכל להדמות לציפור המגביהה עוף, רק אז – נרחיק ראות.
אז איך מתחילים? תקבעו ותתחמו לכם 20 דקות שבהן תהיו ללא הפרעה. כבו פלאפונים, תעדכנו את האנשים סביבכם שאתם זקוקים לכמה דקות של שקט או לחלופין, תמצאו חדר או חלל המאפשר סוג כזה של התבודדות. תכינו לכם מוזיקה שקטה שאתם אוהבים, שבו ישיבה מזרחית, גב זקוף, תעצמו עיניים ותתחילו לעוף.
אלפי מחשבות יתרוצצו בראשכם, תשדלו לא להסחף לתוכן. הכל ממעוף ציפור, זוכרים?! בכל פעם שתשימו לב שנסחפתם אל מחשבה ספציפית, תתנתקו ממנה ותחזרו אל המוזיקה או אל הנשימה הקצבית והסדורה. זה מעייף. רגע אחד שלנו מחוץ למרוץ השדים שבחוץ והעיניים מתחילות להיות כבדות. אל תתיאשו, תמשיכו לתרגל, יום אחרי יום ולאט לאט, חווית השקט וחוסר המעש לא יעיקו עליכם יותר ואולי אף ינעמו לכם. אל תצפו לתוצאה כמיתה או מדידה. אין כזו. השאירו את הפרקטיקה והתוצאות המיידיות להזדמנויות אחרות ותהנו מהדרך. לעיתים, השקט יגיע מהר. פעמים אחרות יפלו אסימונים בצליל מתכתי ויביאו איתם תובנות חדשות. העצירה האיתנה, המתונה וההתבוננות שלנו פנימה, אל תוככי הנפש, היא היא, סוד קסמה של המדיטציה.
