גאיה ואני
יום שבת בבוקר, אני נמצא באוטו עם גאיה, בתי בת השנתים וחצי. יום יפה. השמש מאחורי, השמיים בהירים ומוזיקה נעימה מתנגנת ברדיו. אני פונה שמאלה בצומת הכפר הירוק, הרמזור הבא מתחלף לירוק, אני מסתכל לצדדים, אין אף רכב ואני עובר את הצומת. שניה לאחר שעברתי את הצומת מגיע רכב במהירות שיא ונכנס בנו מהצד. מרסק את הדלת ומנפץ את החלון ליד גאיה. רסיסי זכוכית עפים על פניה המתוקים, גופה נשמט שמאלה על הכסא, ראשה מקבל מכה מעוצמת התאונה, עיניה נעצמות. היא לא איתי יותר.
בראש אני מדמיין את השיחה עם ענת, עם ההורים שלי. מדמיין את ההודעה לחברים, מריץ תמונה של הקבר שלה וחש את הכאב והעצב שילוו את חיי בשנים הקרובות. אני מנער את ראשי, מנסה להתאפס, מסתכל חזרה על הכביש. השמש מאחורי, השמיים הכחולים לפני, המוזיקה עדין שם. גאיה שם. תודה לאל – כל זה קרה בכלל רק בראשי. מחשבה שהשתלטה לה לרגע על התודעה שלי. בקושי חמישה מטרים של נסיעה. שניה וחצי של סרט אימה באורך מלא. כל זה לא היה לפני שגאיה נולדה והצטרפה לחיי.
זה התחיל לפני שנתיים, בכל מיני רגעים ובכל צורה שרק ניתן לדמיין. מחשבות על כל מיני פגיעות, בכל מיני אופנים. כל צורות המוות האפשריות חלפו בראשי ובסופן אני נשאר בלי גאיה שלי. בגן המשחקים כאשר היא מטפסת על הסולם לגובה ארבעה מטרים אני מדמיין איך הראש שלה נתפס בין השלבים בעוד גופה הקטן נשאר תלוי באוויר וללא נשימה. כשאנחנו עומדים על אי, בין מעברי החצייה ורכב עובר במהירות את הרמזור, אני מריץ תסריט אימה בו הוא מאבד שליטה ופוגע בה. כשהיא בגן, אולי בדיוק עכשיו היא בולעת כדור משחק או חפץ קטן החונק אותה ואני לא שם כדי לעזור לה. כשהיא קופצת על הטרמפולינה אני מדמיין את רגלה מתקפלת בכיוון ההפוך ורואה לנגד עיניי את המשך הסרט, איך אני סוחב אותה על ידי לבית החולים כשרגלה מתטלטלת. כל מה שרק ניתן לדמיין, כבר עבר במוחי, אבל אני חושב שהכי מפחיד אותי באמת זה לקום בבוקר ולגלות שהיא כבר לא איתנו. להכנס לחדר הורוד שלה ולגלות אותה שרועה על המיטה הקטנה שלה, ללא תזוזה.
יש משהו משתק כשמגיעות המחשבות האלה, אני מרגיש גל עצום של פחד שוטף אותי. מיד אחריו אני שולף את כל הכשפים שאני מכיר נגד אמונות טפלות: דופק שלוש פעמים על עץ ומבצע במקביל צרור יריקות קצרות טווח תוך כדי טפיחה על בית החזה וממשש את ראש השום שאני מחזיק, דרך קבע, בכיסי. לא תמיד זה עוזר. החשש לאבד אותה, הפחד שיקרה לה משהו, הם עצומים. כמבוגרים, נטולי התמימות הילדית, אנחנו כבר יודעים שבחיים לא הכל מסתיים בהפי אנדינג וגם ה"באושר ובעושר עד עצם היום הזה", זה לא בדיוק זה. חושבים, מדמיינים, חוששים ובוחרים להדחיק את זה שהחיים כל כך שבריריים ולא כל שקר אחר שגדלנו עליו. יש לנו יכולות מופלאות להדחיק את זה שהחיים שלנו ושל ילדנו הם כה שברירים ובני חלוף עד שיצרנו חברה, תרבות ושיגרת יום עמוסי פרטים שישכיחו מאיתנו את העובדה הזאת. אנחנו רצים ממקום אחד לאחר, ממשימה אחת לשניה, לא עוצרים להעריך את הרגע, להקשיב לגוף. אנחנו נוטים להתרחק מכאב ובעיקר, נוהגים ליפות את המציאות. מדי פעם תת-המודע שלנו מגיח ומזכיר לנו את המודחק. נותן לנו הצצה אל האמת. אל הארעיות. היום אני מבין שהדחקה היא אשליה. תוצאה של שינוי מיקוד המחשבה למקום אחר, לא יותר, שהרי אי אפשר באמת "להעלים" מחשבות ואולי טוב שכך.
בפעמים הראשונות שהבזיקו במוחי הדימיונות, חזיונות, תרחישים האלה, די נבהלתי. העדפתי להדחיק. החלטתי ביני לביני שזה שלי ושאני לא מספר על זה לאף אחד. רק זה חסר לי שעוד יחשבו שאני משוגע וחרדתי. אולי פחדתי יותר שאני אחשוב על עצמי את הדברים האלו ואני? אני האבא הכי קול שיש. ככל שעבר הזמן, המחשבות רק הלכו ותכפו. בשלב מסויים דיברתי על זה עם בת זוגי ושאלתי אותה אם גם לה זה קורה. כשהיא אמרה בנונשלנטיות "ברור. זה קורה גם לי ואני משתדלת להדחיק", הרגשתי הקלה עצומה ובכל זאת, זה לא סיפק אותי והתחלתי לרחרח אצל חברים איך זה אצלם. האם אני החרדתי היחיד? הסתבר לי שכולם חוו או חווים חרדות כאלה בצורות שונות. בתכיפויות שונות. כולם מכירים את זה וכולם שותקים. העולם שותק. לא מדברים על זה. אז הנה אני מרים את הכפפה ומדבר על זה. כמו שזה. בלי ליפות, בלי להסתיר. אני משתף אתכם ונותן לגיטימציה גם לעצמי וגם למחשבות הכי חשוכות שלי. לא מתבייש להגיד בקול רם: "אני אבא חרד. לא, לא חרדתי, מה פתאום. חרד"!
כלים חדשים שלמדתי בתקופה האחרונה, חלקם קוגנטיביים וחלקם מעולם המדיטציה, מסייעים לי בתיעול המחשבות למקומות חיוביים ובנוסף, מאפשרים לי לזהות ולבודד אותן בזמן אמת ולהפיק מהן תועלת. ואם נותרתם סקרנים לדעת איך איש הייטק, ריאלי והגיוני, מתחבר למדיטציה ומשתמש בכליה, כל זאת ועוד בפוסט הבא ועד אז, "תנו למחשבות לרוץ לכל הכיוונים" – תחשבו ותדמיינו ואל תדאגו ממחשבות רעות. הן תחלופנה מאליהן ואחרות חדשות תתפוסנה את מקומן. זה טבען של מחשבות.
