מי בכלל צריך אישה? /פוסט אורח של מיקי הימלפרב

החיים נוחים, פשוטים, מינימליסטיים ובטוחים. מי בכלל צריך אישה?

בגיל 46, עשר שנים בתוך הגרושים, אני כבר לא ממש זוכר איך זה להיות נשוי, איך זה לחיות עם אישה, אני ברשות עצמי. ללא שותפים. לטוב ולרע. הכול מתוקתק. הכול בשליטתי. קשה אבל מהודק. תפור על מידותיי ועל שגיונותיי. אני עושה רק את מה שאני רוצה וחשוב מכך- לא עושה מה שאני לא רוצה. להוציא ענייני פרנסה וילדים בהם אני כבול למציאות כמו כולם. שגרה מבורכת.

מהבוקר ועד הלילה אני ברשות עצמי. נותן דין וחשבון לילדיי, למעסיקיי, ללקוחותיי. וזהו. זה הכל. אף אחד אחר לא אומר לי מה לעשות ואיך להיות. מתעורר בחמש בבוקר כל יום. בשש אני כבר במשרד. בשש בערב אני כבר בבית. פותח את הדלת, נכנס למשכני הצנוע. נושם עמוק. כל זה שלי ורק שלי. מזגן. תחתונים. קפה. סיגריה. ארוחת ערב. אין יוצא ואין בא. ספרים, מחברות, סרטים, סדרות. ממלכה. מעשן את עצמי למוות, אוכל ב- 12 בלילה, ישן באלכסון, מאפר בכוסות הקפה. טוב לי ומוגן לי. שקט לי בראש. נקי לי. אמיתי לי. איך וכיצד לתוך כל הטוב הזה, אכניס אישה?!

יש לי דירה סבבה. חי שם כבר הרבה שנים ומרגיש לגמרי בית. לא מדליק אור כשאני הולך להשתין בלילה. יודע בדיוק מתוך שינה, איפה העמוד ואיפה הקיר. איפה מתג החשמל ואיפה המסדרון. תמיד נקי. אביבה באה פעם בשבוע. מנקה, שוטפת, כובסת ומקפלת. אוהבות אותי עוזרות הבית. אני לקוח מועדף. לא מתמקח על המחיר ולא יורד להן לחיים. מעולם לא בדקתי מה קורה מתחת לספה או מאחורי מכונת הכביסה. וגם כשמשהו תופס לי את העין אני מתבייש להעיר. לוקח מגבון ומנקה. מגבונים אגב הם באמת המצאת המאה. בימים עברו, כשלא היתה לי מנקה ונאלצתי לשמור בעצמי על רמת היגיינה מינימלית, אפילו ספונג'ה הייתי עושה עם מגבונים.

גר שם כבר המון שנים בדירה הזאת. מכיר את כל השכנים: את השכן מוועד הבית שדופק בדלת לגבות את התשלום החודשי ומציץ מהמרפסת בכל פעם שאני בא ויוצא, את הרוסיה הכוסית עם שני התינוקות שנאבקת עם עגלה כפולה בגרם המדרגות הצר. את הזקן שמחלק סוכריות, את הדודה ששומעת טלוויזיה בקולי קולות ואת השכנה ממול עם המחשוף העמוק, שתולה כביסה מולי כבר 10 שנים. אוהב את הבית שלי. ממלכה שלי. אז מה אם אין וילונות? אז מה אם בקושי יש תמונות? אז מה אם המצעים דהויים? אז מה אם אין שם אישה?

בשביל מה באמת אני צריך אישה? בשביל וילונות? לא נראה לי.
ולא, גם בישולים זאת לא הצדקה. עם כל הכבוד ובאמת שלאוכל טוב יש לי הכי הרבה כבוד, אין על לאפה עם שוארמה בסוף יום עבודה על מנת לסגור גם את הפינה הזאת. שלא לדבר על הדוכן של האוכל הפרסי בשוק האוכל בקניון ביום שישי, או על העירקי משדרות ירושלים שמתבל את המאכלים שלו בסיפורים מבגדד. המקרר שלי לא ריק אף פעם. גם לעמוד במטבח אני לא ממש מתבייש. לא אלמן ישראל (גרוש). יש לי את הבישולים שלי. משעועית דווקא נגמלתי לאחרונה. חודשים ארוכים כיכב התבשיל הזה במטבח שלי. הרבה בצל מטוגן וכמה קופסאות שימורים. בשר קצוץ, שעועית, גרגירי חומוס, רסק עגבניות ומים במידה. תבלינים לרוב. בא נפלא על אורז לבן. נקי וצח. עד שנשמה טובה במיוחד [לא ציני] הסבה את תשומת ליבי לכיתוב על גבי קופסת הבשר והתעניינה אם אני יודע איך כותבים סוס בערבית. מאז חדלתי להכין את תבשיל הכשפים הזה. אז מה אם אני אוכל לבד מול המחשב? אז מה אם אני שותק תוך כדי לעיסה ובוהה במסך?

אז לצורך כך אני צריך אישה? בשביל לשוחח איתה? להקשיב לה? להשמיע לה? לחלוק איתה? להסביר לה? לתרץ לה? להרשים אותה? לחפור לה? לשתף אותה? להבין אותה? בשביל זה יש לי מלא נשים. כל הפייסבוק שלי מלא נשים. חכמות, טובות, משכילות, עמוקות, יודעות דבר, נשות קריירה, אמהות לילדים. חברות נפש וחברות לעת מצוא. אז מה אם הן לא באמת מכירות אותי? אז מה אם הן יודעות רק את הצד המוחצן, הבוטה, המתריס? אז מה אם אני לא באמת נותן להן לגעת, לדעת, להבין? הן נשים נהדרות כולן, בנות שיחה מן המעלה הראשונה. רהוטות, נבונות ונמצאות במרחק בטוח מעבר למסך – אפשר לכבות אותן בלחיצת כפתור. אפשר לקבל את השקט שלי תכף ומיד, כאן ועכשיו. שקט ושלווה.

אז בשביל מה אני צריך אישה? בשביל הילדים? ממש לא. מעניין להם ת'תחת אם יש לי אישה או אין לי אישה. הם גדולים כבר הילדים שלי. מתבגרים. כל מה שמעניין אותם זה פייסבוק, טלויזיה, להקות בנים וסרטים של גיבורי על. "אבא" כבר לא כזה מעניין ובטח לא האישה של אבא או האין אישה של אבא. הם אצלי הרבה הילדים שלי, אבל לא ממש מרגיש אותם. כל אחד נכנס לחדר שלו וצולל ראש לתוך המחשב שלו. חוץ מצפצופי ווטסאפ וציוצי טוויטר, אני לא שומע מהם הרבה. טוב נו, חוץ מאשר כשהם רעבים, או צריכים כסף או הסעה. וחוץ מזה יש להם אמא. מה הם צריכים אישה של אבא?

אז בשביל מה אני צריך אישה? בשביל סקס? (מחייך). גם בשביל סקס לא ממש צריך אישה. טוב ברור שכן, אבל לא מהסוג שמשתקע צמוד, מתערבב בחיים וקורא תיגר על הסדר המופתי ועל השקט והשלווה. בעבר הבאתי נשים כאשר חפצתי. נשים ללילה. נשים לשבוע. לעיתים גם לשבועיים. באו והלכו. גם זה כבר הפך למעט מעייף. למי יש כוח לשיט הזה. לצאת מהבית. להתקלח, להתגלח, להתלבש, לגהץ חולצה, לחפש חניה, לחפש מקום על הבר, לקשקש, לפטפט, לחייך, להקסים ולשבות. עיזבו אותי באמא שלכן. סקס זה פאסה, במיוחד אם הוא בא ערום ללא חום ואהבה. ולחום ואהבה כאמור, יש מחיר. אז מה אם זיקפת הבוקר הזאת מתבזבזת כל יום מחדש? אז מה אם למיטה שלי יש כבר צורה של אלכסון? אז מה? בשביל זה להביא אישה?

לא. אני לא צריך אישה. לא צריך בשביל אוכל, לא בשביל כביסה, גם לא צריך בשביל וילונות ואפילו לא בשביל מציצה.

לא צריך. רוצההההההה !!!

רוצה לחזור מיום עבודה ארוך, לשים את הראש שלי על החזה החם של האישה שלי, לעצום עיניים, לשחרר כל מודעות, לפשוט כל מסכה וכל תחפושת ולגרגר בטמטום.
רוצה להרגיש את היד המרגיעה שלה על הרגל שלי מתחת לשולחן האוכל, במפגש משפחתי מעצבן במיוחד אצל הוריי. כאילו לוחשת באזני "שששש…. אני כאן. תירגע. נצחק על זה אחר כך".
רוצה להיגמל מהשימוש בפטיש השניצלים בכל פעם שמגרד לי בגב ולהתענג על ציפוניים אנושיות ואוהבות.
רוצה להתעורר לפניה בשקט, להיכנס למטבח ולהכין לה ארוחת בוקר מזינה על טהרת הבצל והשום.
רוצה להתעורר באמצע הלילה, להתהפך במיטה, להרגיש את החום הזה לידי, רך, מזמין ואוהב ולחזור לישון.
רוצה לנשום את הבל פיה המתוק על הבוקר בין כריות לשמיכות.
רוצה להרגיש רצוי ונחפץ כפי שאני, על אף כל הליקויים, השריטות והחבלות.

אז לא, לא צריך, רוצה!

לדף הפייסבוק של מיקי