(Queen Elizabeth & Diana) זה קורה במשפחות הכי טובות
לרגל יום האהבה המתרגש עלינו לטובה, יצא לי להרהר דווקא בנושא החמיות ומדוע הן דמות שאנחנו אוהבות לשנוא.
בכל אגדה ישנה מכשפה רעה אחת, בעלת פלולה שעירה, שיער מוכסף וסתור, לעיתים גיבנת ומקל הליכה, לבושה ברישול, רוקחת תבשיל מורעל, מדברת לדמות שבראי וצוחקת צחוק מתגלגל למראֶה הנסיכה היפיפיה נכשלת כשלון חרוץ.
בכל אגדה חייבת להיות הדמות שאנחנו אוהבים לשנוא, זאת שנמסה כששופכים עליה כוס מים, או נהרגת במפתיע כאשר נוחת עליה בית מהשמים ולצדה, תקווה שהאהבה הגדולה בין הנסיך לנסיכה – תנצח.
האמת, אם נחשוב על זה, כולנו חמיות לעתיד. כל אם בישראל היא חמות בפוטנציה.
כשאני מסתכלת עכשיו על שני הילדים הרכים שלי וחושבת על העתיד, נחמץ ליבי בקרבי. דיברתי אליהם ברכוּת כשהם שהו ברחמי, ילדתי אותם ביסורים, אני מערסלת ולוחשת להם מילות אהבה למכביר, אני מטפלת בהם במסירות כשהם חולים, מתעוררת בלילות כשהם בוכים, מנחמת אותם בזמני קושי, תסכול ועצב ושמחה איתם בשמחותיהם. אני כאן. תמיד.
היום, ילדיי מביטים בי בהערצה, גומעים בשקיקה כל מילה, כל מחווה ושיר.
לא ירחק היום בו תדלג לחייהם הנסיכה רבת המעלה, זאת שגדלה וחונכה בלשכתה של הפיה הטובה מהמערב, ותאחז בליבם בכפות ידיה. כנראה שעד אז שיערי יאפיר, אטפח פלולה שעירה ואולי אפילו גיבנת. הם כבר לא יפנו אלי בכל שאלה או בעיה, את מבטי ההערצה תחליף ביקורתיות.
הטלפון יצלצל, הם בדרך לצימר בצפון ותוהים אם יוכלו לעשות עצירה לשירותים בדרך. אני כל כך אתרגש ואקבל את פניהם בבגדי הבית כי הוא נזכר להתקשר כשהיו ממש בקצה הרחוב.
אני אבשל. היא אלרגית לכמון. הוא יכעס וינזוף בי על חוסר תשומת הלב. הם יחזיקו ידיים ואני אזכר ביני לביני, איך אחזתי יד קטנטנה ועזרתי לו ללכת בזהירות, לבל ימעד. הוא יחבק אותה וילחש לה עד כמה הוא אוהב. אני אביט בראי ואזכר איך פעם, מזמן, הוא הניח עלי ראש מתולתל, ואיך הלמות ליבו התאחדו לכדי מקצב אחיד עם ליבי.
יהיו להם בדיחות פרטיות בשולחן והם יצחקקו. אני אזכר איך הנפתי אותו אל-על, איך השתוללתי איתו וצחוקו המתגלגל הדהד ברחבי הבית. הם יצאו לרקוד במועדון ואני אשב בסלון ואזכר איך רקדנו יחד לצלילי "עוגה עוגה". הוא הסתכל עלי מלמטה וחייך מאוזן לאוזן ואני התכופפתי אליו ואספתי אותו אלי לחיבוק גאה. אני אמתין לו בסלון ואדאג. הוא יגיע הביתה, מעט שתוי והיא תלויה לו על כתף. למרות שהוא יראה נבוך, אגיש להם כוס תה. היא תמעד והתה ישפך עליי. אני אחייך ואגיד "לא נורא" ואפרוש למיטה.
הם יקראו זו לזה בשמות חיבה מוזרים. אני אזכיר לו בחיוך נוסטלגי את שמות החיבה הרבים שהיו לו כשהיה קטן. הוא יובך וינזוף בי. אני אקפיד להתקשר מדי יום, הוא יהיה בפגישה חשובה. אני אתנצל על ההפרעה והוא יבטיח לחזור כשיתפנה. שיחת הטלפון לא תגיע. "הוא בטח שכח".
כשהם יריבו, ארצה לרוץ אליו ולערסל אותו בחיקי. לנשק אותו במקום שכואב ולהפיג את כאבו. היא מיד תחשוב שאני מחרחרת ריב. כשהם יודיעו שהם מתחתנים אני אבכה. כשהם יקנו בית ויבשרו לנו שהם עוברים לגליל, אני אבכה. אני תמיד אהיה שם, באותו מקום, ממתינה. לא ממתינה שהיא תכשל, אלא ממתינה לו, לנסיך שגידלתי, שיבוא לבקר. שיתקשר. שיספר לי משהו שאף אחד לא יודע. גם לא היא, הנסיכה שלו. כמו פעם, כשהיה פעוט והראה לי את תנועות הידיים שהוא עושה לשיר "בוא אלי פרפר נחמד".
כשאני יוצאת מעצמי ומביטה מהצד, המכשפה הרעה מהמזרח היא לא אחרת מהנסיכה הקסומה שגידלה את ילדיה באהבה, התבגרה ולא נותר לה אלא להמתין.
אני זוכרת את היום בו פגשתי את חמותי לראשונה. היא ישבה על כורסא, קיבלה את פניי בחיוך.
אני זוכרת שחשבתי עד כמה היא יפה וקורנת. היא גרמה לי להרגיש כאילו היא מקבלת עוד בת ולא כאילו אני "גונבת" את הבן יקיר לה. היא לימדה אותי להכין את תבשיל העוף שהיא מבשלת בימי שישי, היא מקשיבה לי תמיד, ומסיימת בחיבוק חם ונשיקה. כל תבשיל שלה טעים יותר מהקודם והתיבול תמיד מדויק. היא מקפידה לסייג את עצותיה ב"את וודאי יודעת" ובעיקר לא מתייאשת מאיתנו. תמיד מקפידה להתקשר, להתעניין, להכין סיר מרק כשמישהו מאיתנו חולה ומגיעה ליום סבתא פעם בשבוע. אני זכיתי בחמות לא מהאגדות. חמות מציאותית, הכי אמיתית שיש וממש לא טיפוסית.
אני מקווה להיות חמות כזאת לכלותיי ובינתיים לך, כלתי לעתיד- אני מתנצלת אם אעמוד בציפיותייך ואהיה החמות מהגיהנום. אעשה כל שביכולתי להפתיע ולהיות החמות שחמותי מלמדת אותי להיות בשלוות הנפש שלה, בסבלנותה, בהבנה ובהכלה שלה את כולנו.
לסיכום, אנחנו לא חיות באגדות והבעל רחוק מלהיות נסיך (בואי נודה בזה, גם ימי הנסיכות שלנו די תמו בפורים שנת 86' או משהו בסביבה) .
ישנן חמיות מכל הסוגים אבל חמה יש רק אחת – וזו השמש!
