נישואים וזוגיות – לא מה שהבטיחו לנו

לפתע את שמה לב שאת הפתקים מפעם, נוסח "מותק, סתם להזכיר שאני אוהבת…", מחליפים סמסים לקונים בסגנון: "תביא אותו מהחוג כשאתה חוזר ואל תשכח לקנות חלב לקפה של הבוקר" ובתגובה את מקבלת סמס: "אין בעיה, הילד עליי, אל תשכחי לשלם את הטסט לאוטו, חייבים להעביר טסט עד שבוע הבא". מה שקרה באמצע קרה גם במעבר ההדרגתי מהפפירוס הקדום לנייר של ימינו. חלפה תקופה, נוספו אילוצים. משהו התמסמס בינות המטלות, השגרה היום-יומית, ההתמודדויות. בינך לבינך את תוהה מה השתנה מהדייט השלישי, אז לפני למעלה מעשור, כשהוא הגיע לאסוף אותך מגונדרת, מפונפנת כשאת לבושה במיטב מחלצותייך והחזיק עבורך את דלת הכניסה פתוחה, לכאן ועכשיו – למגורים משותפים, בית, ילדים, טרנינג מעופש ושערות ברגליים ("אבל רק בחורף שלא יהיה קר") ולאן לעזאזל נעלמה הרומנטיקה?!

רבים מגדירים את העשור הרביעי לחיים, בין גיל שלושים לגיל ארבעים, כעשור המשמעותי והמשפיע ביותר. העשור אליו מתנקזים מרבית המאוויים, הרצונות והשאיפות ומתורגמים למעשים ולאותות בשטח. השנים בהן מתעצבים קווים לדמותה של המשפחה העתידית שלנו, נבנית הקריירה ואלה השואפים גבוה, מתחילים לטפס בסולם הדרגות. לצד אלה נכנסות דילמות על משכנתא, איזור מגורים, הורות וחינוך הילדים. דווקא בעשור הכל כך משפיע וחשוב הזה בו אנו גדלים ומתפתחים ביחד עם הזוגיות שבנינו ומייצבים אותה, משהו משגרת היום-יום העמוסה לעייפה מחלחל גם לתוך הזוגיות, זו שבינתיים כבר התרחבה מזוג לזוג פלוס שניים/ שלושה/ יו ניים איט. סדרי עולם משתנים וקודש מתערבב בחול.

אז לרוב גם מתנפצת האשליה ומתחילה להכנס לתודעה התובנה שזוגיות ואהבה הם הרבה מעבר למה שסינדרלה ושלגיה הבטיחו לנו ונוכחים לדעת שסופן של מערכות יחסים, לעיתים, כלל אינו דומה להפי אנדינג של הסרטים ההוליוודים נוסח "כשהארי פגש את סאלי". אנשים נשואים גוזרים על עצמם קשר שתיקה ונאחזים בקרניים של הפרה הקדושה הזו כשבפועל אחוז הגירושים רק הולך ועולה ויותר נשים וגברים מאי פעם עדיין עסוקים בחיפוש. חיפוש עצמי, חיפוש בני זוג, חיפוש עצמי בתוך זוגיות. חיפוש תשובות, חיפוש ייעוד, חיפוש פתרונות, חיפוש עבודה. חיפוש אחד ארוך, מתמיד ומתמשך עד שנדמה לעיתים כי הפך בינתיים לייעוד בפני עצמו.

חברות טובות עדיין מחפשות את האחד שלהן, האביר על הסוס הלבן שיוביל אותן בבטחה אל האופק וכמותן, אין ספור אבירים עדיין מחפשים את רפונזל שלהם שתהיה מוכנה ללכת אחריהם באופן כמעט עיוור, באש ובמים. "זה לא אתה, זו אני" הן מוצאות עצמן אומרות שוב ושוב ובתוך תוכן, לצד האמונה בחיי נצח, הן עדיין מאמינות בפיות ובמלאכים, בטוחות שהאחד שלהן מחפש אותן בדיוק כשם שהן חולמות עליו ויודעות שמישהו כבר ידאג לפזר את אבקת הקסמים ברגע שהוא יגיע. "אולי הוא מאחר בגלל פניה לא נכונה בדרך (או שהווייז שוב מחשב נתונים מחדש), אבל זה רק עניין של זמן עד שיופיע", אמרה לי חברה רווקה בשנות השלושים לחייה, תוך שהיא מדמיינת בחיוך איך הם ידהרו להם יחד לשקיעה ויפריחו נשיקות לכל עבר. ואני? עדיין מנסה להבין מתי הקסם הבתולי הזה מתפוגג. איך קורה שהנסיכה הקסומה שחלמתי להיות, התאדתה יד ביד עם סינדרלה ובמקומן נותרה לכלוכית – אישה, אמא, בת זוג עייפה, מותשת ולעיתים נרגנית ואיך הפך האביר שלי גם הוא לאיש משפחה, עובד וטרוד.

"מוסד" הנישואין

"אז למה מכנים את הזוגיות "מוסד" ואת הנישואים "כלוב של זהב"?!", הקשתה בהומור חינני חברה רווקה אחרת שעדיין מתלבטת בינה ובינה אם עליה לשתף פעולה עם המוסכמות ולהתאשפז במוסד במה שהיא מגדירה "אשפוז מרצון".  "כנראה לא סתם אומרים  על ה"מוסד" הזה שכשאתה בחוץ, אתה מחכה לרגע שתכנס אליו וכשאתה בפנים, אתה מסתכל בערגה על אלה שבחוץ וחושב כמה טוב להם, כמה הם ברי מזל, הוללים ונטולי דאגות" היא ספק מסכמת, ספק מנסה להרגיע את השעון הביולוגי שלה.

ואכן, בהסתכלות על הדשא של השכנה הגרושה מהדלת ליד, הדשא בהחלט עלול לעיתים להראות ירוק יותר. היא חזרה להיות סינדרלה, מטופחת ומדושנת, בטח ישנה הרבה יותר טוב בלילה ואת בטוחה שהסיבה נעוצה בשקט הכפוי הזה בכל סוף שבוע שני… בלי כל האקשן והרעשים היום יומיים שמנהלים אותך ואת חייך. מדמיינת שקט. רק את ורעשי הרקע הפנימיים שלך. מסיבות, בילויים, ריגושים, כמו בימים הטובים, כשבפועל את מחכה עוד קצת עד שהילדים יגדלו, רק עוד קצת עד שבן הזוג יהיה שוב פנוי נפשית לטיול לילה ספונטני לאור ירח. "רק עוד קצת" בזמן שהחברות הגרושות חיות בינתיים את הרגע: חוזרות נוצצות מחדר הכושר או הולכות שלובות ידיים עם ההוא, החתיך שנמצא ב"הליכים" עם ילד וחתול.

מתי הפכנו לחברה בה כמעט כולם גרושים, פרודים, בהליכים?! מה קורה פה? חברים גרושים ורווקים מספרים כמה הם כמהים לזוגיות בעוד שיחות הסלון עם חברותיי הנשואות נושאות לעיתים אופי של שיחת רווקות. פסוודו הוללות. נזכרתי שזה הטבע שלנו. שאנחנו פשוט יצורים כאלה שתמיד רוצים בדיוק את מה שאין לנו. את מה שלא שלנו. את מה שנראה כל כך טוב אצל האחר. אולי מוותרים מהר מדי על זוג הכפפות שברשותינו במחשבה שזוג אחר/חדש יתאים לנו יותר, ממש כמו כפפה ליד.

סיכומי סבתא

ממרום הורות בת עשור לשני אבירים ונסיכה, אני מתפנה לראות מה עלה בגורלה של לכלוכית, זו שכמעט ונשכחה בין ערימות הכביסה, ההסעות, המטלות ורשימת הסידורים הבלתי נגמרת. מחפשת שוב את הפתקים שהיינו מצפינים האחד לשניה, פעם לפני ארבע עשרה שנה: "בוקר טוב תמני, יש לך קרואסון בתנור והזמנתי כרטיסים לשלמה ארצי להיום בערב, תהיי מוכנה בשמונה", מוחקת תחתיו כאות מחאה את הסמס הנרגן: "תמני, איפה הילד?!?!".

"הסוד לזוגיות טובה הוא לדעת לוותר" סיכמה לי סבתא רחל שלי, שתחייה, שתחזקה עם סבי אליעזר ז"ל זוגיות איתנה ומבוססת של למעלה מחמישים שנה. ממש כפי שנשבעו אחד לשניה בגיל 20 כשנישאו – עד שהמוות הפריד בינהם. היא סיפרה בגאון על ויתורים וניסיונות עיקשים לנטרל את משחקי הכוח ויחד עם זה, איך היתה נעמדת על רגליה האחוריות לגבי סוגיות שנראו לה אקוטיות. "נקודת האיזון הזו בין לדעת לוותר, להתפשר, להכיל ולתת ספייס לצד הרגישות מתי להתעקש ולעמוד על מה שחשוב לך היא כנראה נקודת הג'י של מערכת היחסים" היא אמרה לי בשפתה. "אותה נקודה עדינה ואינטימית. מדודה ורגישה שרק חדי הבחנה יוכלו למצוא ואם ידעו לטפל בה נכון יהיו מאושרים ומסופקים".

אז קצת לפני חצות, אז תהפוך סינדרלה בחזרה לדלעת, אני משננת לעצמי שאין אבירים ואין נסיכות, כולנו אנשים שיכולים להיות אגדתיים בתנאי מעבדה מתאימים ועד שנשלים את הטרנספורמציה הזו, אני פורסת לי אבטיח קר ויוצאת לבלקונה לשאוף אוויר פסגות. גם לסינדרלה מגיע.