שומרת אחותי
כשיונתן, בן שנה וארבעה חודשים, ניגש בזהירות להלל בן החודשיים, מושיט יד קטנטנה ושמנמנה ומניח אותה עליו, מניח ראש קטן על ראשו הקטנטן של הלל באופן הכי עדין שהוא מכיר ועוצם עיניים, אני יודעת שהם יהיו החברים הכי טובים. אני יודעת שהם לעולם לא יהיו לבד בעולם, תמיד יהיו שם זה בשביל זה.
אם היו שואלים אותי לפני עשר שנים, כשהייתי בת עשרים ואחת, מה המרווח האופטימלי בין אחים, הייתי עונה שבעיניי ארבע שנים. איזה מזל שאף אחד לא שאל אותי…
אם ישאלו אותי היום, אענה- שנה, חודשיים ושבועיים בדיוק.
אני טוענת שמצב אופטימלי הינו מצב נרכש. אין באמת סיטואציה אופטימלית. אין נכון ולא נכון ובכלל, בהורות- אין דבר כזה שאין דבר כזה ובטח שאין נכון ולא נכון (או מתוכנן וטעות). מבולבלים?! גם אנחנו.
אציג את עצמי וכך התמונה תתבהר:
אני קרן. נולדתי לפני שלושים ואחת שנים וכבר אז, הדבר שהיה הכי טבעי, נכון וברור לי היה שאני אמא. הייתי אמא לבוב (בובה ממין זכר) בשם מונגאר. קיבלתי את הראש מסבא שמואל ואמא תפרה לו גוף. לאחר מכן נוספה למשפחתנו גם מלווינה קייטי, בובת כרוב אמריקאית מאומצת, מרכיבה משקפיים כחולות. את מלווינה קיבלתי מהדודה שלומית שגרה בארה"ב ובאה לביקור.
הייתי אם חד הורית לשני בובונים ולא היתה מאושרת ממני. כשהיו שואלים אותי מה ארצה להיות שאהיה גדולה, התשובה היתה – "אמא".
רציתי להיות מסוג האמהות שפורשות שמיכה על השטיח בסלון ועושות פיקניק בסלון כל יום שלישי, שמקריאות סיפור בהמשכים עם קולות ותנועות וגורמות לדמויות לצאת מהספר אל חדר השינה, מאלה שהופכות ארונית קטנה לבית בובות למופת וערימת סדינים, שמיכות ושני כסאות לממלכה קסומה. מאלה שזזות במבוכה מהכסא כשמגלות שהתיישבו שוב על חבר דמיוני, שמציעות גם לו ארוחת ערב, מאלה שכותבות שירים וסיפורים לבובות והמוצצים של הילדים שלה, רציתי להיות אמא בדיוק כמו האמא שלי.
מאז ומעולם היה לי ברור שיהיו לי לפחות ארבעה ילדים. מאחר ואחותי, הגדולה ממני בארבע וחצי שנים, הייתה החברה הכי טובה שלי והמלאך השומר שלי לאורך כל חיי- המרווח האופטימלי בעיני היה ארבע שנים.
ליונתן שלנו, של אופיר- אהבת חיי ושלי, אנחנו קוראים אהבה בצלוחית כי הוא נוצר מתמצית אהבתנו בצלוחית פטרי, תקראו לזה בשם היותר מוכר ומנוכר- "ילד מבחנה", אם תרצו.
עד כאן, אם תשאלו אותי אם המועד בו אופיר הציע לי נישואין, או הדרך בה יונתן נוצר הם אופטימליים מבחינתי, אומר כנראה שלא. או שכן?!
כשיונתן היה בן חצי שנה, כחמש דקות בערך לפני סיומה של חופשת הלידה שלי, גיליתי שאני שוב בהריון.
אנחנו טוענים שהלל פשוט לא הצליח להתאפק ארבע שנים כדי להצטרף לשיגועים של יונתן, או שמדובר במבצע 1+1, חבר מביא חבר ובקיצור- מאד מרוצים מהמרווח הקטן ש"נכפה עלינו".
אני, באופן אישי, לא אוהבת להשתמש במונח "לא מתוכנן" כשמדובר בהלל כי כבר כמעט שלושים שנה אני מתכננת אותו. הוא פשוט בחר להגיע במפתיע. מתוכנן, אבל מפתיע.
יונתן בן שנה וארבעה חודשים, הלל בשבוע הבא בן חודשיים, ואם תשאלו אותי- למרות הקושי, זה המרווח האופטימלי בין יונתן להלל.
כשאני רואה היום את יונתן ניגש בזהירות להלל, מושיט יד קטנטנה ושמנמנה ומניח אותה על הלל, מניח את ראשו על ראשו של הלל באופן הכי עדין שהוא מכיר ועוצם עיניים, אני יודעת שהם יהיו החברים הכי טובים. אני יודעת שהם לעולם לא יהיו לבד בעולם. תמיד יהיו שם זה בשביל זה.
ליונתן יהיה שותף לאלפי רגעי השטות והצחוק, לבירה קרה ומשחק שש- בש בחוף הים, ולהלל יהיה שותף לשיחות עומק, לריצות לילה וכתף תומכת לקיטורים ורגעי משבר.
כשאני מטיילת עם שניהם בגאווה בעגלת התאומים שרכשתי במיוחד לרגל המאורע, אני מוצאת מכנה משותף בין כל ההערות ה"בונות" – "כיף להם, אבל את מסכנה. לא נורא- הגיהנום נמשך רק עד גיל חמש ואז זה מתחיל להיות כיף".
מי שמכיר אותי באמת, יודע שכבר כיף.
מבחינתי, גם ברגעים הקשים ואני בטוחה שעוד נכונו לנו רגעים קשים, אני מאושרת.
קיבלתי בדיוק מה שרציתי ואף יותר מכך. כאמור, עבורי- אני חיה את הסיטואציה האופטימלית. יש שיחשבו עליה כעל גיהנום עלי אדמות אבל מבחינתי, המשפחה הקטנה שמתהווה לי, היא פיסת גן העדן שלי.
אני ממשיכה בטיול ושניהם בעגלה, תלתליו האדמוניים של יונתן, פומיקי שלי, קופצים ומתבדרים ברוח. הוא שר בקול קטן ובמילים שבורות "נד-נד, אה?!" ומצביע באצבע שמנמנה לכיוון הפארק. כף ידו השניה נחה בעדינות על בטנו של הללי, כאילו שומר עליו או שומר שלא יברח לו. זאת הסיטואציה האופטימלית מבחינתי. כנראה שעשינו משהו נכון.
אם אחזור להתחלה, בהורות אין נכון ולא נכון ובטח שלא מתוכנן או טעות. יש מתנות והפתעות ורגעים קטנים וקסומים באמצע הכאוס וחיי השגרה הבנאליים להחריד.
לא משנה מהו ההפרש בין הילדים שלכם. משנה החברות שהם יוצרים ביניהם. הכל קשה וכלום לא קשה – זה רק עניין של פרספקטיבה.
