אהבה בצלוחית/ פוסט אורחת של קרן צביק-הרזס

הכל מלבד רגע אינטימי של אהבה בחושך

הוא בשלו, אני בשלי. אנחנו רק מספר בכריזה. זה נראה לי הזוי שתינוק נוצר ממקום כל כך קר ומנוכר. מדקירות ותרופות ובדיקות וריבים וקשיים וכעסים. הכל מלבד רגע אינטימי של אהבה בחושך.

נוסעים ברכב, אף אחד לא פוצה פה.
כל אחד מאיתנו נמצא בעולמו הפרטי, נובר בעצמו ומחפש תשובות.
הדרך לטיפולי הפוריות.
הכל מקבל לפתע משמעות אחרת, הכל לפתע נהיה דרכו של העולם לשלוח אלינו סימנים.
אני אומרת לעצמי "אם נמצא חניה קרוב לכניסה, אולי הסבב הזה נִקלֶט". כשהחניה הקרובה ביותר כרוכה בהליכה של דקה- שתים, אני הולכת משפילה מבט למדרכה. שלא יראה שאני בוכה. המרפאה נעימה, חמימה ומסבירת פנים. הצוות הרפואי מתנהל באדיבות, מדבר ברכות ותמיד בחיוך, רצפת פרקט, ספסלים מרופדים וטפטים מודבקים למשעי על כתלים שספגו אין ספור תפילות חרישיות בכל השפות, דמעות של עצב אך גם דמעות של שמחה ושתיקה רמה.
אני יושבת לידו. הוא עסוק בענייניו. אני מסתכלת על תמונות אלפי התינוקות המחוייכים על הקירות ותוהה מתי יגיע תורי. מתי אלטף בטן עגלגלה וארגיש חיים נובטים בתוכי.
הגיע תורנו. מספר בכריזה. אנחנו רק מספר בכריזה. זה נראה לי הזוי שתינוק נוצר ממקום כל כך קר ומנוכר. מדקירות ותרופות ובדיקות וריבים וקשיים וכעסים. הכל מלבד רגע אינטימי של אהבה בחושך.
אנחנו יושבים, שומעים את תכנית הפעולה. מקבלים טבלה, מרשם לתרופות להזרקה והחדרה. שוב אולטרסאונד, שוב בדיקת דם. "באיזו יד תרצי שנכאיב לך היום, קרנונה?!" שואלת האחות בחיוך מלטף. יום רודף יום.
אני מזריקה לעצמי. בכל יום שני סוגים של הורמונים. אין לי מושג מה הם עושים ומה ההבדל ביניהם. אני יודעת שאחד שורף והשני סתם לא נעים. מצחיק לחשוב שלפני זה פחדתי ממחטים. הייתי מחזיקה לעצמי את היד בכל בדיקה ועכשיו, נדמה שכל זריקה מרחיקה אותי מעצמי. הופכת אותי למישהי שאני לא מכירה ולא מעוניינת להיות בקרבתה אבל אני כלואה בתוכה. כל זריקה טורקת עוד דלת מחוסמת ביני לבינו וביני לבין עצמי.
אני נכנסת עוד ועוד לתוך עצמי, מתעטפת ברחמים עצמיים, טובעת בים של דמעות והבטחות שווא שלא קויימו, כעסים על העולם, תסכול ומרמור ובכל זריקה אני מבטיחה לעצמי "בסוף תקבלי פרס. מגיע לי פרס ואני אקבל אותו. אין מצב שאני, קרן הרזס, לא אהיה אמאשל. אף אחד לא באמת מבין אותי. אני לבד בעולם…"
אני כועסת על אופיר שהוא לא מבין. שהוא לא מחזיק לי את היד כשאני מזריקה. שהוא לא מרחם עלי כששורף לי. אבל ברור שהוא לא האדם שעליו אני כועסת.
לשאיבת הביציות הראשונה הגעתי מבועתת. השם כל כך מרתיע. דמיינתי את עצמי פשוקת רגליים ואת הרופא עם שואב אבק תעשייתי, שואב את הביציות מתוכי… לא ידעתי למה לצפות. רק ידעתי שהגעתי מפוצצת בהורמונים ואמא גאה ל- 17 זקיקים יפים. לבשתי חלוק בית חולים והובלתי לחדר ניתוח. המתנתי שם לתורי כי הייתה שם יולדת בקיסרי חירום. לפתע שמעתי בכי של תינוק ואת הצוות הרפואי מריע "מזל טוב!". ואני, בחלוק בית חולים, ממתינה ללא נודע, מאמינה שזאת דרכו של עולם להראות לי שממש עוד מעט יהיה לי תינוק.
החדר בוהק ומואר, המון אנשי צוות מסתובבים לי בין הרגליים (תרתי משמע), גברים ונשים כאחד. חלקם טורחים להציג את עצמם וחלקם ממש לא. המרדים ניגש אלי ובקול נעים אומר "תדמייני את עצמך הולכת על החול החמים בחוף הים עם כוס משקה קר. לילה טוב" ומניח עלי מסכה. הרגע הזה, בין הערות להרדמות, מבעית. לכמחצית השניה עברה בי תחושה שאני עומדת למות. ממש ככה.
התעוררתי לבד, בחדר ההתאוששות. שאלתי "כמה?" ונפלתי חזרה לשינה בטרם הספקתי לשמוע את התשובה. "שאבו 6 ביציות. זה טוב, זה טוב, זה בסדר גמור" אמרה האחות החייכנית כשהתעוררתי. כאילו ידעה שזה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע.
בבוקר ההחזרה (החזרת העוברים) קמתי מעודדת. חזרנו מההחזרה ובמשך הימים שחלפו, הייתי משוכנעת שאני בהריון. אין מצב אחר. אפילו הרגשתי בחילות.
דקירה אחרונה. שכנעתי את עצמי שזאת דקירה אחרונה בהחלט. עשיתי את בדיקת הבטא, ועכשיו צריך להמתין לתוצאה.
בשעה 13:00 בערך הסלולארי צלצל. אני בעבודה. מספר חסוי. זה הם, זאת האחות מהמרפאה.
"קרנונה? הי מתוקה. אני ממש מצטערת. הפעם לא הצלחנו… לא נורא, בפעם הבאה…"
סגרתי את הדלת ונראה שהחושך והבדידות כיסו אותי יותר מתמיד. הרגשתי כשלון.
כאילו הגוף שלי מקולקל. אני מקולקלת. הרגשתי כאילו משהו מת בפנים. דימיתי את איברי לרקובים. הרגשתי שכולם רואים שאני כשלון. שלא הצלחתי לעשות את הדבר הבסיסי ביותר- להחזיק עובר ברחם. ושוב, יש לי רחם ריקה.
לא יכולתי לחשוב על לעבור את זה שוב, מההתחלה.
הגעתי הביתה והדבר הראשון שראיתי היתה הגינה הנבולה והרקובה במרפסת, הגינה שרק לפני מספר ימים היתה ירוקה, צבעונית ופורחת. לקחתי שקיות זבל ובדמעות זרקתי הכל.
ניקיתי את מה שהיה רקוב מבחוץ והרגשתי קצת יותר נקיה בפנים. פיניתי מקום לעוד זריקות, לעוד הבטחות. פרק אחד הסתיים. כמה יהיו עוד אחריו?!

ליונתן אנחנו קוראים אהבה בצלוחית. יונתן הוא הפרס שלי. המתנה שלי. ההבטחה שקוימה.
את יונתן עשינו בפרוטוקול ארוך בהפריה מלאכותית באמצעות מניפולציה. הזריקו את הזרע ישירות לביצית ולכן הוא יצא כזה מושלם. כשאני מסתכלת עליו, על פלא היצירה הזה, על הניצוץ האלוהי הזה, הייתי מוכנה לעבור את הכל שוב למענו.
חצי שנה אחרי שיונתן נולד, העולם פיצה אותי בפרס נוסף. בהללי שלי.
אומרים שדברים טובים באים בזוגות. אצלי, הם נוטים להגיע בתשלומים.