"זה כנראה גזים!!!"/ פוסט אורחת של קרן צביק-הרזס

"מכירה נמר על עץ?!"

"הנה הצטרף תינוק חדש ומתוק למשפחה… ואת? מסוממת, מעורפלת ובעיקר מרגישה כאילו זה עתה נדרסת על ידי טנק מרכבה ממש רגע לפני שנדחקת למסחטת מיצים ענקית. הכל נראה מהמם ואז כשאת מתחילה לאט לאט להתאושש, את מגלה שהגרוע מכל עוד לפניך"

הנה הצטרף תינוק חדש ומתוק למשפחה. בבית החולים זה נראה נורא פשוט. ישן, אוכל ובעיקר מפזר מתיקות לכל עבר. את מסוממת, מעורפלת ובעיקר מרגישה כאילו זה עתה נדרסת על ידי טנק מרכבה ממש רגע לפני שנדחקת למסחטת מיצים ענקית. הכל נראה מהמם. למי אכפת כשהאחות בתינוקיה ממלמלת משהו על זה שהתינוק שלך עצבני. זה נורא חמוד, את חושבת לעצמך, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ועומד על שלו- ממש כמו אבא.
בדרך הביתה מבית היולדות את ובעלך מסתכלים זו על זה מחוייכים ומדברים על כמה זה לא יאמן שבפעם האחרונה שנסעתם שניכם באוטו, הייתם זוג (או זוג פלוס X מינוס Y ) ועכשיו אתם ממש משפחה. ואיזה מתוק! הוא ישן כמו מלאך! ידענו שהוא יהיה ילד טוב. איזה שטויות כולם מדברים. אמא שלי אמרה שאני הייתי ילדה מדהימה. קרן שמש. ישנתי לילה שלם וקמתי כל בוקר עם חיוך וחיכיתי בסבלנות במיטה עד שהיא הגיעה. מוזר שגם אמא שלו סיפרה סיפור מאד דומה. בכל מקרה, אם אנחנו היינו כאלה, אין סיבה שהתינוקי  יהיה שונה. להורים שקטים ורגועים יש תינוקות שקטים ורגועים. זאת עובדה מדעית (לא באמת).
ואז אתם נכנסים הביתה מחוייכים  עם הסלקל החדש ומצלמים את הגוזל/ הגור/ הבייבי/ התינוק הרך. התמונה הראשונה שלו בבית. ברוך הבא הביתה קטני. שמחים שבאת. אז זהו ש…
לפתע בוקע מהיצורון קול לא מוכר. הולך ומתגבר, לא פוסק. מה עושים?! איפה הכפתור שמכבה את זה?! איפה ההורים שלו שיקחו אותו?! פה מתחילות עצות כל המומחים בסביבה. אלה שגידלו את ילדיהם לתפארת מדינת ישראל והם- הם אלה שיושיעו את ילדייך מחוסר הידע/ הנסיון/החינוך שלך.
"תהפכי אותו, תערסלי אותו, תעטפי אותו, תפשיטי אותו, תני לו לבכות- זה מחשל ובונה את הריאות, אל תתני לו לבכות- זה גורם למשקעים בילדות והוא יהיה בולמי, תשימי אותו לגרעפס, תעשי לו מסאז' בכיוון השעון, מה פתאום! נגד כיוון השעון, תטפטפי שמן זית חמים (לא חם מדי) על הבטן, תמרחי ערק על הבטן, תחליפי טיטול, תצמידי את הרגליים לבטן, מכירה נמר על העץ?! מה עם אריה רובץ בשדה?! תנוחות לוטוס, בטן לבטן, תנוחת קנגורו, עיטוף, תניקי, תני מוצץ, תוציאי את המוצץ, השתגעת?! תלחשי שששש באוזן, אל תצרי קשר עין ובטח שלא לנהל שיחות, תשירי לו שיר, תני לו טיפות להרגעה, מה פתאום טיפות, זה מכיל אלכוהול, השתגעת?! מה פתאום אלכוהול! זה בסך הכל אניס, הכל טבעי, תני לו… "
והנה את עומדת לבדך עם תינוק קטן וחסר אונים שצווח לשמים. את חסרת אונים אל מול היצור חסר הישע והנה זולגת לה דמעה חרישית.
זאת הורות. לעמוד איתנה, מערסלת, רק את וילדך (ובעלך, אם הוא לא בעבודה) אל מול כל העולם. את עומדת כשכלום לא עובד, או שבשלב זה הנחת כלאחר כבוד את היצור הבכיין בעריסה והתבצרת על רצפת חדר האמבטיה/ שירותים, מתפללת שתגיע פיה ותושיע אותך ואותו ממעגל הסבל המתמשך הזה. במקרה שלי, עם הילד הראשון היתה זאת גיסה אחת שהדליקה פנס בחשכה.
לתינוק שלך יש גזים וכפי שאמר משורר דגול: "זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר"… לכולם, לכל ילדי העולם יש גזים. גם לך היו גזים, גם לבעלך, ילד הפלא שאין כדוגמתו, היו גזים. תחשבי על מכונית חדשה שנקנתה מהסוכנות. המכונית שזה עתה יצאה מהמפעל זקוקה להרצה. גם איבריו של התינוקי שלך, סלחי לי על ההשוואה, בהרצה. הכל חדש. האיברים לומדים לעבוד  וזה כואב. אפילו מאד. לכולם.
רופאת הילדים המדהימה אמרה לי "תתני טיפות או לא תתני טיפות, תתלי על העץ ב"תנוחת נמר" (כשהתינוק שוכב עם כל גופו על הזרוע שלך, הגפיים באוויר, הראש שלו בשקע המרפק  שלך והטוסיק בכף היד) או שלא, יהיו לו גזים והוא יסבול. עד גיל שלושה חודשים ואז זה יחלוף".
וזה אכן כך. שלושת החודשים הראשונים היו מסוייטים עם הראשון ומסוייטים גם עכשיו, עם השני. מצאתי את עצמי מתחננת לקצת שקט. ניסיתי כמעט הכל. בכיתי לפחות פעם ביום. הכל נראה קודר והנה בדיוק כמו שהפיה שלי הבטיחה (כמעט), יום לאחר שמלאו לו ארבעה חודשים, השמש זרחה, הציפורים צייצו ודממה שררה על הארץ.
הסתכלתי על התינוק הקטן הזה, בפעם הראשונה ללא רחמים או רגשות כעס חבויים או גלויים ולחשתי לו בלי שאף אחד ישמע: "אני אוהבת אותך ולפעמים יהיו לנו תקופות קשות וכואבות, אבל תמיד אהיה פה לצידך. איתנה מול כל העולם. כי אם עברנו את הגזים לפני שהספקנו להכיר זו את זה, נוכל לעבור הכל!"
הוא הביט בי חזרה, נראה שהוא מקשיב. אפילו הגניב חיוכון בלתי רצוני, נדמה היה לי שהוא בוטח.
זהו, עברתי את המבחן. אני אמא.