תמונת אילוסטרציה להמחשה בלבד
אין כמו ריצת בוקר משחררת בבוקרו של יום ראשון. היא אמנם כרוכה ביקיצה מאוד לא טבעית בשש וביציאה חרישית מהבית כשכל דריו עוד ישנים ובכל זאת, לקראת הקילומטר השישי כשהצלחתי להתעורר ולהיות ספוגה בנוזליי באופן סופי ומוחלט, זה קרה. לא ארוע מאוד דרמטי ובכל זאת, מספיק כדי להעסיק אותי בארבעת הקילומטרים הנוספים ולאחריהם במשך שארית היום.
תוך כדי ריצה קלילה ונינוחה, נטולת מוזיקה וגדושת הרהורים ושיחות ביני וביני, תוך שימת לב לרעשי הרקע הטבעיים של הבוקר, דרכתי שלא במתכוון על כוס פלסטיק מעוכה שהשמיעה קירקוש קליל בלבד. עד כאן, רגיל, שכיח ולא מאוד דרמטי. מה כן? הופתעתי לגלות שהרעש הקליל לאוזן אדם עד כדי כך שאפילו שותפתי לריצה שרצה במרחק חצי מטר ממני לא שמעה, לא התייחסה ולא הפנתה מבט, נתפש באופן אחר אצל כלב שטייל עם בעליו במרחק 15 מטרים מאיתנו. הוא הגיב בקפיצה דרוכה, תוך זקיפת אוזניים והפניית מבט לבחינת מקור הרעש. הופתעתי. אני אמנם מכירה בעובדות שחושיהם של בעלי חיים חדים ומשופרים עשרות מונים מאלה שלנו ובכל זאת, לא היה נראה סביר שהכלב יגיב לרעש זניח ממרחק שכזה באופן כל כך דרמטי.
על פניו, לא אירוע מכונן אך בהחלט כזה שמספק לי חומר לפוסט וזורק אותי לדיון מעמיק עם עצמי, על גבול הפילוסופי-פרקטי, על תיאוריית העץ הנופל ביער. האם הוא השמיע או לא השמיע צליל אם אין שומע? שהרי צליל הינו החזרת גלי קול אל אוזניו של השומע ומה קורה כשאין שומע?!
החידה, השייכת לתורת ההכרה ומתרכזת בתחום גבולות הידיעה, מעלה שאלות רבות על הקשר בין ידע, התבוננות, מציאות ותפישת המציאות בעיניי המתבונן. נניח שהנוכח במאורע אינו מסוגל לתקשר אותו או להודות שנכח בו, האם האירוע עדיין נספר? האם הוא עדיין מכה גלים, גם במובן הסימבולי? אם כן, בכל נפילה של עץ, משק כנפי פרפר או כל ארוע גדול כקטן קיים סיכוי שבעל חיים קטן ככל שיהיה יבחין בו או יהיה עד לו. מכאן, איך ניתן להפריד בין מציאות עובדתית אובייקטיבית לזו הסובייקטיבית שלנו ואם קיימת מציאות אובייקטיבית, מהי? מי קובע אותה?
כמובן שהכלב כבר מזמן שב הביתה עם בעליו ואני כבר במקלחת שאחרי הריצה וממשיכה להעלות באוב את הפילוסוף ג'ורג' ברקלי שהעלה שאלות דומות כבר במאה ה-18 ואף טבע את המשפט המפורסם "להיות זה להיות נתפש". הוא סבר שכשם שקול קיים כשמישהו שומע אותו, עצמים קיימים רק כאשר תופשים אותם. האמנם? האם להיות בתודעה של אחרים באופן פסיבי, או להיות נוכח ולגרום לאחרים להבחין בך הם מהות הקיום או הקיום עצמו?! נדמה לי שבהקשר של הפייסבוק, הרשתות החברתיות, השיתופים, השיירים והלייקים הדיון הזה יכול בהחלט לקבל תפנית מעניינת. ובעצם, מה אם חיינו הם למעשה השתקפות בבואה בעיניי האחר? או אם לצמצם את הדילמה לכדי תמונה אמפיריציסטית, האם להיות זה בהכרח להיות נתפש?! האם ישנו קיום אותנטי ונטול מסיכות שנובע מקיום לשם קיום וחיים לשם מחייה?!
ולפילוסופים שבחבורה עוד תורה חשובה ומעניינות: תורת הקוואנטים מהמאה ה-20 מעניקה פן נוסף לדילמה של ברקלי ומשרישה באופן מדעי את האפשרות שהתבוננות בתהליך משפיעה עליו ומכאן נשאלת השאלה, האם יש דרך לבחון את הסוגייה באופן אובייקטיבי, מבלי להשפיעה על התוצאות מעצם ההתבוננות ועריכת הניסוי? שהרי אדם שלא מבחינים בו, מראש לא יוכל לקחת חלק בניסוי כזה…
נסו לשער בנפשכם שקיימים בעולמנו, בעולמכם, עוד 7,000,000,000 בני אדם לפחות, כמניין אוכלוסיית כדור הארץ, שאינכם מבחינים בהם. הם נמצאים לידכם ביום-יום, אולי גרים בבניין שלכם, עובדים אתכם באותו משרד, אסתכן ואומר, אולי גרים אתכם תחת אותה קורת גג והם אינם נראים. יכול ואותם אנשים זקוקים שנבחין בהם כדי להתקיים בדיוק כפי שזקוקים לזה אנו?!
הבטחתי אסקפיזם אז אני בורחת, משאירה אתכם מהורהרים וממשיכה להרהר בעצמי ועד שיהיו תשובות נתפשות וחד משמעיות, לחיי ריצות בוקר קלילות ולחיי הפילוסופיה שבדרך!
