"אז למה טבעונות?!"

אלה אחת הפעמים הבודדות שאני מרשה לעצמי להשתמש במילה "טבעונית". פשוט כי היא מגדרית מדי, ממתגת, תוחמת, משייכת, סטריאוטיפית קצת מעבר למה שאני מוכנה לקחת על עצמי. או אולי כי היא פשוט מחייבת  ואני לא מאוהביי המחוייבות, בטח אם היא לא מחוייבת המציאות 🙂

בשנה האחרונה, מאז הכתבה על טבעונות שכתבתי במעריב ("זמן השרון") ובזכותה הפכתי להיות צמחונית, אפילו די לייט בהתחלה, המשכתי לחפש תשובות ולשאול הרבה שאלות. במיוחד ניסיתי להקשות על טבעונים, משהו בנוסח "תשכנעו אותי למה זה טוב? למה זה נכון?!". כי מי בעצם אוהב שינויים?! הרי הכי קל להמשיך ולהתנהל בדיוק באופן בו התנהלתי שנים. עשרות שנים. לא מכירה משהו אחר. נולדתי קרניבורית, אוכלת כל אבל אוהבת חיות בהגדרה. ככה חייתי בשלום עם עצמי ובמקביל לאתוס בדבר חשיבות הסידן שבמוצרי החלב וחשיבות הויטמינים מקבוצת "בי" לגדילה, להתפתחות, לויטליות ובכלל, גידלתי כלבים, האכלתי את כל החתולים בשכונה והייתי אחראית חדר טבע בבית הספר היסודי, בחופשות ובמועדים. בחופש הגדול בין כיתה ט' ל י' עבדתי כסייעת לוטרינר השכונתי ובשיעור טבע הכנתי עבודה ענקית על קופים, זה הספיק לי. לא היתה מאושרת ממני. גם בבגרות, כמה צפוי, עשיתי חמש יחידות בביולוגיה ועד שנולדו ילדיי, הייתי בטוחה שהדבר המתוק בעולם הוא גור כלבים. מה שכן, בפעם הראשונה בה ראיתי איך דופקים לדג מערוך בראש, הפסקתי לאכול דגים ועדיין היה נראה לי אך טבעי לאכול פרות ותרנגולים. זה לא הפריע לי לבדוק אם יש את הסמל של הארנב על מוצרי צריכה שונים. אווז מפוטם – לא. עגל חלב – בטח ובטח שלא, אבל הכי חשוב שלא עשו ניסויים על בעלי חיים עם השמפו שלי…

מלמדת את הילדים שלי לא להרוג בעלי חיים: עכבישים, נמלים, חומנים כי "הם רוצים לחיות" ובצהריים מכינה להם שניצלים. כמה פרדוקסלי שצריך לקרוא פעמיים את המשפט האחרון כדי להבין שמשהו בכלל לא תקין כאן. הרי גם דייג אוהב דגים ובכל זאת הוא דג אותם.

אז כששואלים אותי "למה עכשיו?" או "למה טבעונות בעצם?" התשובה שלי היום ברורה לי כשמש: " לא יכולה להמשיך לזייף. להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושזאת "בסך הכל שרשרת המזון"/ מארג המזון/ החזק שורד ועוד שלל תירוצים שסיפקו לי תשובות לעצמי במשך שנים.  פשוט כי ברגע שחיפשתי ידע, חיפשתי תשובות ומצאתי אותן, לא יכולתי יותר להלעיט את עצמי בתירוצים. לא יכולתי יותר לעצום עיניים. לא יכולתי שוב לא לדעת".

אם אני מנסה ללכת אחורה לאורך נקודות ציון משמעותיות בחיים שלי, זה תמיד היה שם. הידיעה שמשהו לא נכון במה שאני עושה. תחושה לא ברורה, אך מוחשית, של הכחשה, "עצימת עיניים" ובחירה מודעת לא לדעת, כדי שלא יכאב. מאמצת כאן את המשפט המרוקאי האלמותי של אימי "תהביל תרבח" ובתרגום חופשי: תשחק אותה אהבל וירווח לך. הרבה יותר קל לשחק אותה טמבל ולבחור שלא לדעת. אני יודעת, פשוט כי אני, באופן אישי, מעולה בזה. היה לי נוח במשך שנים לטמון את הראש בחול ולהגיד "אני לא חלק מזה", פשוט כי אני לא זו שהורגת פיזית שום יצור חי אלא רק אוכלת משהו שהוא ממילא מת. נתק חשיבתי כזה שעזר לי במשך שנים לאכול בשר מצד אחד ולאהוב בעלי חיים, להרגיש זיקה לטבע ובעיקר, לא להרגיש רע עם עצמי, מצד שני.

כשראיינתי את טל לכתבה שערכתי בזמנו היא אמרה משפט שנחקק לי חזק בראש: "לא נראה לך מוזר הפרדוקס הזה שאנשים מחזיקים פולקע ביד אחת ומלטפים כלב ביד השניה? למה תרנגולת כן וכלב לא? רק כי ככה גדלנו, ככה חונכנו?" באותה שניה נפל לי האסימון הראשון בשרשרת של אסימונים שבאו בעקבותיו. הבנתי שמשהו לא הגיוני לי בכל התפישה הזו עליה גדלתי. הבנתי שמשהו פשוט לא נכון בכל צורת החשיבה הזו ושאני חייבת לעשות רישפל ולטרוף את הקלפים שלי מחדש על מנת לבחון אם מה שהיה נכון לי עד לאותו רגע ממשיך להתאים או שאולי אני פועלת על טייס אוטומטי כבר שנים ולא משנה פשוט כי "נוח ואין כוח", כי שינוי בסדר גודל כזה מצריך המון אנרגיה ומשאבים והתעסקות שלא בא לי להשקיע?! או אולי האיזור הזה הוא מוכר, נוח ועובד לי, אז למה לשנות?!

ראיתי סימן שאלה ענק מרצד לי מול העיניים והחלטתי לקרוא, ללמוד ולדעת. החלטתי שיש תקופות בחיים בהן צריך לשים בצד את מה שאני יודעת או חושבת שאני יודעת וללכת ללמוד. החלטתי שאיזור הנוחות שלי הוא לא תירוץ טוב מספיק ושגם ויטמין בי, עם כל הכבוד לו, לא יכול להשקיט לי יותר את המצפון בכל הנוגע לחוסר הצדק התהומי שמתחולל ממש מתחת לאף שלי. יום-יום. שעה- שעה. דקה-דקה ואיך שלא אבחר להסתכל על זה, אני חלק ממנו. כל כך אקטיבית בפסיביות שלי.

אנשים קרובים אליי שאלו: "את חושבת שאם לא תאכלי בשר, יהרגו פחות בעלי חיים?!". אז קודם כל כן, ברור שכן. גם ים גדול הוא למעשה אסופה של הרבה טיפות קטנות, בודדות. מטיפה ועוד טיפה ועוד טיפה נוצר שטף ונוצרת השפעה וכוח לגרום לדברים להראות קצת אחרת ולשלטון הכוח רווי האינטרסים הכלכליים לפנות מעט את מקומו גם לאינטרסים מוסריים, אתיים, ערכיים. ומעבר לזה, גם אם התשובה היתה שלילית ובחרתי לעשות הפרדה מודעת בין התרנגולת או הפרה החביבה ברפת, אותה אנחנו פוקדים תכופות בביקורים בקיבוץ אייל לבין אלה אצלי בצלחת, מרגע זה ואילך, ההפרדה הזו לא עבדה לי יותר. בימים הבאים, כל ביס עוף או בשר שאכלתי "עלה לי בבריאות", לא התעכל לי במוח, לא כל שכן בקיבה, לא עבר את ההגיון שלי יותר ומכיוון שאוכלים קודם כל עם העיניים, היה לי ברור שהעיניים שלי לא יכולות לאכול יותר חתיכת תרנגולת ולקרוא לזה בשם הסקסי "שניצל". "מה, את לא רואה שזאת היתה כנף שפעם שימשה למעוף?! או רגל ששימשה לקפציפות והליכה?! אז נכון שעם רוטב צ'ילי או טריאקי ועם תיבול מתאים, מצליחים לשכוח את תצורת המקור אבל מה עכשיו?

אף פעם לא הייתי אוכלת נלהבת של בשר, שלא לדבר על דגים מעבר לגפילטע פיש בלילה הסדר, כך שהויתור נראה לי נסבל, נכון ומוסרי. לא גדול מדי ובטח שלא מצריך הערכות מיוחדת. שנה שלמה התנהלתי כך, אכלתי הכל למעט בשר/עוף/דגים – צמחונית מאושרת. אבל! הרגשתי שאני עדין מעגלת פינות, עדין ממשיכה להזין ולשמן. עדיין נותנת לגיטימציה לתעשייה הזו שכבר לא היתה נראית לי משום בחינה, רק הפעם מכיוון אחר של חלב, ביצים ופסטה מוקרמת. יאמי.

בשנה הזו במקביל לשינוי התפישתי, התחלתי לעסוק בספורט באופן קצת יותר מסודר ופחות ארעי והשילוב של אורח חיים בריא עם הצמחונות  נראה לי אך טבעי. ברחתי מהגדרות מפוצצות של "גוף ונפש", התבדחתי על "משבר גיל ארבעים מוקדם מן הצפוי" והסתפקתי בלהרגיש קצת יותר מחוברת לעצמי, קצת פחות בורחת ויותר מודעת, חיה וחיה איך שנראה ומרגיש לי נכון ולא איך שנראה לי נוח, טעים, נהנתני.

קרובים ורחוקים לא חסכו ביקורת על נגררות, הליכה אחרי העדר, פנאטייות, רעב לתשומת לב ועוד כהנא וכהנא והרבו לשאול "אז למה טבעונות? אפשר להפחית קצת בבשר, למה להיות קיצונית?!". ציניקנים שכמותי נהנו מהרגשת הכוח שבמשפט "טוב, זה מאוד טרנדי עכשיו". אולי. אולי קצת מכל אחד מהדברים האלה. ממש קצת. מה שבטוח שהדברים האלה לבדם לא מחזיקים מים לאורך זמן, הם אולי טובים בהתחלה אבל לא מספקים לך תשובות מניחות את הדעת לאורך זמן. כן, חודשיים בטבעונות זו עדיין התחלה אבל התחלה מודעת. חושבת. בוחנת. בודקת. אחרת.

יום יום אני מגלה דברים חדשים. היום בו ירד לי האסימון השני המשמעותי בדרך היה היום בו צפיתי בהרצאה של גרי יורובסקי. יאמרו עליו שהוא דמגוג, יאמרו שהוא גוזמאי, מיליטנט, מניפולטור, תעמולן, קיצוני, שאומר הרבה חצאי אמיתות ובעצם לא אומר כלום. יאמרו אשר יאמרו, גם חצאי האמיתות האלה הספיקו לי כדי להבין שזה שאנחנו חזקים יותר לא אומר שמותר לנו. לא מאפשר לנו "להשתמש" ולנכס לעצמנו את בעלי החיים בפרט ואת הטבע בכלל. אף אחד לא שמנו לעשות בכל המשאבים הטבעיים כבשלנו. פתאום כל אהבת הארץ, הטבע, הטיולים המשפחתיים והטיפול המשפחתי המשותף בבעלי חיים תועים היה נראה לי חסר ערך אם בפועל אני משתפת פעולה ומשמנת את תעשיית המזון האכזרית, המזהמת, הלא צודקת והלא מוסרית הזו ביד השניה או דרך הקיבה.

אחד ביד ואחת בפה זה יופי. לפעמים. כאן זה לא עבר לי יותר. בפעם השניה. חשבתי ביני לביני איפה הערכים שאני רוצה להנחיל לילדיי , איפה תופסת את מקומה הסבלנות, סובלנות, קבלת האחר? מה עם קצת חמלה דווקא לחלשים, לנזקקים, לאלה שלא יכולים לעזור לעצמם. איפה כל אלה?! האם הם נכונים רק במילים? האם זה שאנחנו היצור המפותח ביותר על כדור הארץ בשילוב עם עובדת היותנו "יכולים" מספיקים כדי להשתמש בכל הכוח הזה שיש לנו, מצדיקים את כל ההחפצה הזו של הטבע ושל בעלי החיים? הרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים! והוא מנוגד לכל סימביוזה, לכל שיוויוניות, לכל חיים בדו-קיום עם הטבע, עם בני אדם אחרים ושונים מאיתנו ובמיוחד עם עצמנו. היא לא עולה בקנה אחד עם "וגר זאב עם כבש" ואם לקחת את זה עוד צעד אחד קדימה, היא לא מסתדרת לי אפילו עם  המילה שלום. העדר לחימה. העדר כוחניות ותוקפנות, הן מדינית והן אישית. אי אפשר להיות תוקפניים, גם אם בעקיפין, ביד אחת ולהושיט לשלום את היד השניה. זה סטייט אוף מיינד. דרך חיים סבלנית. מפייסת. נותנת מקום לכל אחד, אדם או בעל חיים, באשר הוא. מכירה מקיומו של החלש והנזקק ולא מנצלת אותו.

לינדה מקרטני, אישתו של פול, הייתה צמחונית נלהבת ואף שכנעה את בעלה בצדקת דרכה התזונאית. בסדרת ספרי הבישול שפרסמה היא הטיפה לצמחונות והסבירה את הפיכתה לצמחונית בכך שהיא "איננה אוכלת שום דבר בעל פנים" וכן ש"אם לבתי מטבחיים היו קירות שקופים, כל העולם היה הופך לצמחוני". זה היה ללא ספק האסימון השלישי שנפל לי בדרך לצמחונות ולטבעונות שבאה אחריה. פתאום היה נהיר וברור לי בצורה חד משמעית וחד חד ערכית שאם הייתי צריכה לשחוט בעצמי את הבשר אותו אני אוכלת או להיות עדה לשחיטה הזו, לבטח הייתי צמוחית כבר שנים. איך אפשר לקחת חיים לייצור חמוד וחסר ישע כזה?! אין גבול לרוע, לאדישות, לצביעות, לכוחניות שצריך השוחט לגייס כדי לשחוט. לא הגיוני שמה שאני לא רואה לא קורה ולא הגיוני שמה שלא עובר את מבחן ההגינות, השכל הישר והפרקטיקה יהיה נכון כשמישהו אחר עושה במקומי את ה"עבודה השחורה".

משהתחילו ליפול האסימונים והיה לי ברור מה נכון, נשארה שאלה לא פתורה אחת. "עכשיו מה? להמשיך להעמיד פנים שכל זה פשוט לא קורה, לא קיים? להמשיך להאמין לשקרים שמוכרים לי בפרסומת בסגנון הפרה המחייכת שעל עטיפת השוקולד או התרנגולת המזמרת על עטיפת ביציי החופש או להחליט שלי זה לא מתאים יותר ולהתרכז באיך לעשות את המעבר הזה נכון, מתון ואפשרי?! בחרתי באופציה השניה ולמען האמת אני עדיין שם. בודקת. בוחנת. מגלה. חודשיים שאני טבעונית וגאה. לא מעגלת פינות, לא מכסת"חת איפה שנוח לי ומופתעת לגלות מיום ליום שיש חלופות למכביר, שיש כל כך הרבה שפע ובמיוחד שחדוות האכילה לא נפגעת ואולי אף משתפרת כשעושים מה שמרגיש נכון. מבפנים.

טוב, אני לא אשקר, כשאני רואה פסטה מוקרמת שהיא ללא ספק אחת מנקודות התורפה העיקריות בשינוי הקטן שלי, ההתניה הקלאסית של פבלוב לא פוסחת גם עליי ואני מתחילה לרייר. זה לא רצוני. אני שואפת ונושמת טוב טוב את הריח ומיד משתדלת להזכיר לעצמי ש"טעים לי" כבר מזמן לא מתאים. לא קל לעשות שינויים אבל טעים לי, נוח לי, מתאים לי לא נמצאים יותר בארסנל התירוצים שלי. לפחות לא בענייני אוכל. תירוצים אחרים בעניינים אחרים דווקא כן :).

אני כמובן לא מנסה לשכנע אתכם, תעשו מה שנכון לכם, אבל מתוך בדיקה מפעם לפעם שמה שהיה נכון עבורכם בעבר עדיין עובד לכם גם היום.