תובנות. תובנות. תובנות (לרגל יום הולדתי שחל לפני חודש). גיל 36 זה לא צחוק, איך שלא אנסה לסובב את זה. אני עוד רחוקה מגיל הבלות מצד אחד וכבר מזמן לא בת 18 מצד שני. אז נכון, הגיל הכרונולוגי הוא חסר משמעות והכי חשוב זה מה שמרגישים בפנים ועוד מיני קלישאות על המבט הנערי בעיניים ועל כך שאלה לא מזדקנות אף פעם. הכל נכון ובכל זאת קשה לי להתעלם מכל מה שהספקתי כבר לחוות ומתרגשת מכל מה שעוד מצפה לי. איילי, בן ה-7.5 שלי סיכם את זה יפה כשאמר בנונשלנטיות אופיינית "אמא, עברת כמעט חצי חיים" והרי ידוע שאין כמו ילדים בכל הנוגע לכנות, פשטות ויותר מכך, אין כמוהם כדי לאמת אותך עם המציאות.
אז כמסורת השנים האחרונות, יומולדת הוא זמן לחשבון נפש בו אני נהנית מתשומת לב ובמקביל עושה עם עצמי סיכומון של "מה היה לנו עד כאן" בשילוב "פנינו לאן?!". הפעם וכדי שתפסיקו להטיח בי אמירות כמו "את לא משתפת מספיק", "את יותר שומעת ופחות משמיעה" או "מי שלא מכיר אותך עלול לחשוב שאת קצת בדיסטנס", החלטתי למנות את 36 השריטות שלי, כמניין שנותיי ולתת גם להן במה של כבוד. מבטיחה שאשתדל להיות אותנטית ולא לבחור במתכוון בתכונות שהקונוטציה שלהן תעשה לי יותר שירות מנזק ומבטיחה לא ליפול ל"מלכודת ראיון העבודה" נוסח "תימני את התכונות השליליות שלך" ולכן לא יהיו ברשימה שריטות כמו "פרפקציוניסטית", "וורקוהוליקית" או "דבקה במשימה עד כדי סכנת נפשות", גם כי אני לא. אף אחת מאלה וגם כי המטרה הפעם שונה.
תודה מראש לכל אלה ששמחו לקחת חלק ולהזכיר לי דברים שאולי רציתי לשכוח ותודה מיוחדת לתמני, בן זוגי היקר, שקפץ בהתלהבות על ההזדמנות ולא דילג על אף שריטה בדרך.
יודעת שאין שמחה כמו שמחה לאיד, מקווה שתהנו. ואלה הן שריטותיי (עבור הדורות הבאים):
- נתחיל מזה שאני חופרת. מודה ומי שישתמש בזה נגדי ביום מין הימים, אני עשויה להכחיש ובכל זאת, לעיתים אני חוזרת על עצמי וחוזרת על עצמי וחוזרת על עצמי או אומרת את אותו הדבר בשמונה וריאציות שונות רק למקרה שהראשונה לא היתה מובנת מספיק.
- ממש טרי טרי. מתרגשת כמו ילדה קטנה מתחרויות ספורט בניגוד לכל הגיון ולמרות שהתחרות שלי היא לגמרי עם עצמי ולא עם אף קנייתי או אתיופי אחרים. אפילו לפני מבחנים/ בגרויות/ פסיכומטרי ושאר מריעין בישין לא התרגשתי ככה. זה מחזיר אותי להתרסקות שהיתה לי על המסלול בכיתה י' כתוצאה מהתרגשות. בסיום מירוץ שליחים, בתקופה בה לקחתי חלק בנבחרת בית ספר באתלטיקה בכיתה י', נמרחתי על המסלול והיו צריכים לגרד אותי משם עם שפכטל. מאז הפסקתי להשתתף בתחרויות וממש עכשיו, החלטתי לתת שוב דרור לפרפרים בבטן, למחשבות הלא רציונליות בעליל שמגיעות ערב המירוץ וללילות הלבנים לתפוס שוב מקום והפעם אני מחבקת אותם ומנסה לזכור שהם חלק חשוב מהדרך שאני כל כך מתאמצת ומשתדלת להנות ממנה.
- עובדת קבוע עם "to do list" – רשימת מטלות ארוכה שלא נגמרת ואף מתארכת. רשום בה הכל: מה לקנות, מה לעשות, טלפונים חשובים ומיני שירבוטים, ממש כמו תיכוניסטית מצויה (למעט כיתובים כמו אפרת שולטתתתתתת).
- ה- OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) הפרטי והשמור שלי: משתדלת לעשות דברים במספר זוגי של פעמים כמו לוודא סימון וויים בצ'ק ליסט (מהסעיף הקודם).
- לפעמים בהפוך על הפוך לסעיף 4, עושה לעצמי דווקא כשאני עושה את אותה פעולה פעם נוספת, רק כדי שיהיה מספר אי זוגי.
- קטע לא מוסבר עם מספרים או אם תרצו "סוכמת כפייתית" (אמיתי לגמרי): סוכמת את כל הספרות של כל מכונית שעומדת לפניי בפקק. שריטה, שריטה אבל אמיתית לגמרי ובהמשך לסעיף 4, יש לי סימפטיה מיוחדת למספרים שמסתכמים ומצטמצמים לכדי מספר אחד זוגי ואחרון, בסוף קניות, כשאני עומדת בקופה, עוד בטרם הקופאית נוקבת בסכום לתשלום, באופן כמעט בלתי נשלט ובלתי מוסבר, אני משתדלת לסיים לסכום ולהעריך, עם סטיית תקן קלה של עד 5%, כמה יצאו הקניות.
- שונאת לשכוח או לאבד דברים: כשאני קמה ממושב בקולנוע, מפנה חדר במלון או יוצאת ממעלית יש בי דחף לסרוק את המקום (לפחות פעמיים :)) כדי לוודא שלא שכחתי כלום.
- כעיקרון לא מאמינה באמונות טפלות אבל לא מצליחה להחניק "טאץ' ווד" ו"טפו, טפו, טפו" נגד עין הרע. שיהיה.
- אחת מצמדי המילים השגורות ביותר בפי כמעט בכל סיטואציה ואני לגמרי לא גאה בזה אך גם לא מצליחה להחניק הן: "כוס אמק".
- צריכה ממש להתרכז ולהדחיק את הפרעות הקשב וריכוז הבלתי מאובחנות שלי כשאני מנסה להקשיב הקשבה איכותית. כזו אמיתית, בלי רעשי רקע ובלי לחשוב ולנסח בראש כבר את השאלה הבאה או את הדבר הבא (המאוד חשוב כנראה) שאני רוצה להגיד.
- עדיין אוספת מדבקות, מעטפות ודפי מכתבים בקופסא גדולה ומושקעת באמתלה שפעם הכל יעבור לשחף…
- לא סופרת כבשים. הדרך הסודית שלי להניס את רעשי הרקע, המחשבות ורשימת המטלות למחר ולשקוע בשינה עמוקה היא לחשוב על דף לבן ענקי ותוך שאני מתרכזת בגודלו האינסופי ובלובן הבוהק שלו, אני בדרך כלל נרדמת… אפילו כתבתי על זה ספר ילדים בשם הלא צפוי "הדף הכי לבן בעולם".
- פריקית שליטה! וכל תוספת מיותרת…
- אינספור שירי מגירה שלי מאז גיל 15, מחכים ליום שמישהו יגלה אותם/ אותי והם יראו אור ואם לא, כמו פולניה טובה, גם הם ימשיכו לשבת לבד בחושך ולחכות…
- סנטימנטלית חסרת תקנה ונוסטלגית עד כדי גועל. יש לי במחסן קופסת מזכרות ענקית עם מכתבים ומחברות מבי"ס היסודי שלי שהיה די מזמן (זה הזמן לשקית הקאה): עדיין שומרת את המקל לבדיקת הריון מההריון של גיא, רק למקרה שמשהו יגיד שאני לא האמא 🙂
- חפ"שניקית בנישמתי עד כדי כך שבטירונות הייתי מוותרת לפעמים על מקלחת רק כדי להספיק לישון חצי שעה נוספת. עד היום אחת האהבות הגדולות והבלתי ממומשות מספיק שלי היא שינה. אמיתית ואיכותית. כזו המסתיימת ביקיצה טבעית ואנקדוטה קטנה בנושא: כשהיינו בהודו בטיול של אחרי הצבא, היתה תקופה שסברתי ששינה היא בזבוז זמן. מיותרת. היינו קמות בבוקר לזריחה והולכות לישון מאוחר מאוד כדי להספיק לראות, לעשות ולחוות. זה עבר לי. נהנית להיות פעילה ביותר ולחוות דברים במחשבה תוך שאני שוכבת במאוזן. חייבים כדי לגדול :).
- אחת הקשות: בגיל 14 היו לי פוסטרים של אלביס פרסלי תלויים על כל הקירות בחדר.
- פסוודו הרפתקנית באקסטרים או סוג של נאיבית?! דוגמא אחת מיני רבות: בגיל 20, אחרי הצבא, מירב ואני תפסנו טרמפים לסיני ושם, לא פסחנו על שום שטות אפשרית: שיזוף טופלס, התערבות מי נשברת קודם שכללה צום שגזרנו על עצמנו למעט אבטיח, מים וקפה שחור, התערבויות שש-בש עם בדואים וגולת הכותרת היתה בנסיעה לחתונה בדואית בת יומיים במדבר, לא רחוק מקהיר, לשם נסענו בג'יפ מקומי עם כמה תיירים והרבה חברים מקומיים מטראבין. חזרנו בחיים, טיפשות מספיק ושזופות עד כדי כאב, כדי לספר.
- נוטה לעגל פינות, אבל רק כאלה עם שפיצים וכנראה לא תמיד עושה את זה כמו שצריך וכך, אפילו בפעם הכמעט יחידה שהברזתי משיעור בכיתה י', תפסו אותי. התגובה של אבא היתה "עד שאת כבר מבריזה, תופסים אותך?! תשמעי, גם להבריז, צריכים לדעת איך…". תכל'ס.
- בתיכון סיגלתי לעצמי בכפייה כתב מחובר כי קראתי באיזה עיתון שהוא מעיד על אינטלגנציה. מממ, את זה אולי היה עדיף לי לשמור לעצמי?!
- זו ילדותי השניה: עדיין אוהבת לטפס על עצים ולהתנדנד בנדנדות. מזל שיש את הילדים כסיפור כיסוי לעניין הזה.
- עדיין יש לי איזו יראת כבוד בלתי מוסברת לדרגות ולמורות. עד היום, כשאני יושבת בימי הורים של הילדים שלי אני משתדלת להיות נחמדה כדי שהמורה תגיד לי דברים טובים ולא תשלח אותי להרשם אצל המנהלת.
- אמא, על זה תדלגי. מטאטאה את כל הבית ואז משאירה ערימה של לכלוך בפינה, ליד המטאטא, כדי שלגמדים הקטנים של סינדרלה יהיה מה לאסוף. נחשו מה?! הערימה החצופה מחכה לי בסבלנות עד שאני אוספת הכל בעצמי כעבור כמה ימים. הגמדים- מפוטרים!
- חסכנות זה אופי. סוחטת את משחת השיניים עד הסוף ומוסיפה קצת מים למיכל המתרוקן של הסבון הנוזלי כדי "להרוויח" עוד כמה טיפות. תמני, למקרה שלא ידעת מי עושה את זה בבית, זו אני…
- אוגרת כפייתית עד שנמאס לי: הכל: בגדים, נעליים, מזכרות ואפילו חברים בפייסבוק שאני בכלל לא מכירה ואז באמוק של סידור אני גודשת שקיות ענק ומקפיצה אותן למָלָבי בכפר סבא כדי שיהיה מקום שוב להתחיל לאגור.
- למרות עידן הטכנולוגיה והיומנים הדיגיטליים, עדיין כותבת ביומן שבועי קשיח עם ציורים ומדבקות.
- בעלת פיוז קצר. מאוד.
- נוטה לגוזמאות: עד היום – מדברת עם אמא שלי 10 פעמים ביום.
- מקיטוריו של ערן: ישנה באלכסון ומשאירה לו משולש קטן בפינת המיטה.
- אוהבת לשמוע סיפורים אנושיים ויכולה לעמוד ולקשקש שעות (כמעט) עם כל אחד וזה מוביל אותי לסעיף הבא:
- יש לי זכרון כפייתי לפרטים הכי חסרי משמעות כמו מי אמר למי, מתי ובאיזה הקשר ויודעת בדיוק מתי לשלוף את הפרטים הרלוונטים, אבל תנסו להתקיל אותי בפירוט ההבנות מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב למשל והסיכוי שאהיה בקיאה בפרטים בו באותה מידה, נמוך עד אפסי.
- שונאת להפסיד ומתקשה בקבלת ביקורת. אגב, זו הערה ששמעתי כבר בקורס קצינות, שהיה לפני שנתיים וכבר אז לא קיבלתי אותה 😉
- דייקנית להחליא ואם, רק אם, אני חלילה מאחרת (בשילוב עם סעיף 32), יש לי בטוח תירוץ מעולה.
- עדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ומצד שני כבר מייחלת לפנסיה (ובמקביל, עדיין מנסה מאוד להנות מהדרך. זה סותר?!).
- חסרת טאקט באופן מובהק וכנה, יש הטוענים עד כדי הגזמה. סיפור אמיתי: כבר בכיתה ב' הערתי למורה עדינה על צבע הלק שלה ואיך לומר בעדינות? היא זימנה את אמא לבי"ס כי היא לא ממש אהבה את זה.
- ציניקנית חסרת תקנה, לרבות הומור שחור. מה שבשילוב עם סעיף 35, יכול להיות מאוד מביך לעיתים. פליטת פה: פעם אמרתי לשיפוצניק ערבי ששיפץ אצלנו "איזו עבודה ערבית". אמנם אחר כך ניסיתי להסביר ולעדן את הדברים אבל כאמור, את הנאמר אין להשיב.
- ואחד לשנה הבאה – תמיד, אבל תמיד יהיה לי מה להגיד על כל דבר, לכל אדם ובכל סיטואציה ואם לא יהיה לי סעיף נוסף של שריטות נניח, אני כבר אמצא. וואלה מצאתי…
טוב, אי אפשר לרכך את המכה ואני נאלצת להודות שאני רחוקה מלהיות מושלמת אבל לפחות לומדת להיות שלמה. עם עצמי. על כל הדפיקויות שלי ומשתדלת להנות מהדרך וגם לצחוק על עצמי כשצריך. מוזמנים להרגיש חופשי לצחוק, לצקצק או להוסיף שריטות נוספות משלכם.
