רואה לך בצבעים

בניסיון כמעט נואש להתחקות אחר הגורל כתבתי, דיברתי, ביקשתי, אמרתי, התחננתי. יוק. כלום. גורנישט. אפס, אין תשובות, לא נפלו עליי השמיים ואיתם גם לא כל תובנה מרעישה אחרת ואפילו לא קיבלתי קצה קצהו של רמז קיומי מהייקום, כזה שינתב לי שביל או יראה לי דרך. חץ קטן, סימן, קורטוב, משהו?! האם צריך לעזור לגורל או אולי הוא זה המנתב אותנו בנפתולי החיים?! מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?

נראה שאין ברירה ואת התשובות לשאלות הקשות צריך לשאול, לחפש ולמצוא לגמרי לבד. ומסתבר שאין גיל מוקדם או מאוחר מדי לצאת לחיפושים ובעצם גם חיפוש מתמשך ומתמיד, כזה עם תובנות, הפקות לקחים מהדרך ושיפור עמדות מתקבל באהבה.

ומעניין כמעט לאותו עניין, שוחחתי עם חבר יקר אודות יחסי ציבור עצמיים שרובנו נוטים לעשות לעצמינו, בין במתכוון ובין שלא, בדרכים המקובלות, למשל כשאנו מפרסמים ומעדכנים על פועלינו בפייסבוק למען יראו וידעו. וכמו מרבית השיחות לאחרונה, זו גלשה מהר מאוד למחוזות נוספים:

"הצניעות בימינו, יפה וסקסית ככל שתהיה פחות מוכיחה עצמה ולכן לטעמי יש לה פחות מקום בהיבט המקצועי. אתה רוצה שידעו מה אתה עושה? תספר. בנוסח "אם לא תספר, איך ידעו?!" מצאתי את עצמי יורה. "קרדיט, זה לגמרי משהו לגיטימי שלא לומר נדרש כשמשהו הוא שלך ובטח ובטח כשאתה עוסק בתחום למחייתך וזקוק לפרנסה וללקוחות נוספים". לא שכנעתי אותו ובעקשנותו הרבה הוא גייס את בוב דילן שיעזור לו בדיון: "את יודעת כמה אני אוהב אותך?" זרק כדי לרכך את המכה שבאה אחר כך: "אבל אני לא לגמרי מסכים איתך ולראייה, גם בוב דילן אמר פעם:

.DESTINY is feeling you have that you know something about yourself nobody else does
The picture you have in your own mind of what you about will come true

משמע, כאילו ביקש לומר "עבודתם של צדיקים נעשית בידי אחרים והגורל שלי טמון בהרגשה ובידיעה שאני יודע משהו שאחרים לאו דווקא יודעים והתמונה הזו תתגשם מעצמה. "מממ, יש בזה משהו" חשבתי ביני וביני ולא העזתי להודות בפומבי "יש במשפט הזה הררים של תבונה אבל גם לא מעט תמימות.

המשפט מסתיים בתובנה שאם לא תשמור את ה"דבר" הזה לעצמך והוא יצא החוצה, מישהו יהרוג אותו:

It’s a kind of a thing you kind of have to keep to your own self, because it’s a fragile feeling, and you put it out there then someone will kill it. It’s best to keep that all inside

הוא היה טוב ויפה לעידן הטרום פייסבוקי ובכלל הוא מדבר על משהו פנימי שלך שאתה יודע ואחרים לא. הוא טוב לעידן בו נמדדו אנשים לפי הישגים ולא לפי מה שנראה כמו הישג או מתפרש כך בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת". במקום להגיד את המשפט כפשוטו, מתחכמת כתמיד, הפטרתי משהו אחר לגמרי שנשמע כל כך פשוט "אני מסכימה עם בוב דילן רק באופן חלקי וחושבת שאם בן אדם לא עוזר לעצמו להגיע לייעדו הוא עלול להגיע למקום אחר שלא אליו כיוון ולחשוב בטעות שזה היעד. תן לאנשים לראות את הצבעוניות שבך ותסמוך עליהם שהם ידעו לראות בך את הדברים הכמוסים שגם אתה עצמך רואה ואולי אף יסייעו לך לראות דברים בך שניסתרו אפילו מעינייך". כמו רעם ביום בהיר של תחילת החורף, היה לי ברור שזה מסוג החומרים מהם עשוי פוסט מהורהר במיוחד.

"אז מה עכשיו?!" חשבתי ביני לביני, איך אני עוזרת לייעוד שלי לתת לי סימן קטנטן שהוא ממש כאן מעבר לפינה?! רק אות, סימן קטן שאני בדרך הנכונה?! מיד אחרי מבחן האישיות של יונג (שהוא נחמד, לא מהפכני ולא מחדש יותר מידי) מצאתי את עצמי פותחת את ספר הקלישאות שלא נגמר ותחת הקטגוריה של הדביקות והשחוקות ביותר מצאתי את זו "מה שצריך לקרות, בסוף קורה, רק תשארי נאמנה לעצמך".

וואלה, החבר כבר מזמן המשיך מעניין לעניין, בעניין אחר לגמרי ואני עוד מפליגה לי בדימיון אל האופק. כמה שקט יש שם, בהפלגה האינסופית הזו לעבר מקום אוטופי, קסום, לא ידוע. אני משתדלת לקיים את חלקי בהסכם ומשתדלת להיות נאמנה לעצמי לפחות עד כמה שהדבר תלוי בי. מפעם לפעם עושה הערכות מצב, דוגמת, מנסה. אלוהים עדי כמה נסיונות נתתי לדברים שהיו נראים לי מראש חסרי סיכוי, רק כדי להרגיש שניסיתי והוא, הייעוד שלי, שום סימן מצידו.

וברקע, גלגלי המוח שלי חורקים ולא מניחים לי לרגע: "מי שלא יודע לעשות – הולך לנהל ומי שלא יודע לנהל, הופך להיות מנטור" אמר לי קול מלעיז כשהפכתי למאמנת ובמהלך כל התקופה שבאה לאחר מכן הוא המשיך לקנן ולנקר בי. "תעשי במקום לדבר!" נזכרתי במורה מכיתה ו' ובהמשך עשיתי, התחלתי להתחבר לקול הכי פנימי שלי והתחלתי לכתוב בלוג, כתבות, עיתונות, אינטרנט, שירים, ספרי ילדים, מחזות. (מחזות, עוד לא באמת אבל אולי אחרי קורס התסריטאות העתידי אתחיל מאיזו סידרה). מצאתי שהכתיבה ממלאה בי צורך, חלל ענק שלא הערכתי קודם את גודלו. היא מאפשרת לי שיח עם עצמי, כזה שגם אם הייתי מאוד מנסה לפנות לו ולי זמן איכות לשיחה משותפת, לא הייתי מצליחה לגלגל. היא מעודדת, היא מרגיעה, היא זורמת, מאפשרת לי להגיד ובו בזמן להסתתר מאחוריה כמו זוג כנפיים אמתניות המאפשרות לחסות בצילן אך בה בעת לעוף איתן למחוזות נחשקים. היא אולי הקול הפנימי, הלא מודע ויחד עם זאת, הכי מודע שלי.

"מעולה" חשבתי ביני לביני בניסיון להתחכם. שוב. "אנסה לכתוב וכך הוא יתגלה אליי. הרי אם כל התשובות נמצאות אצלי, הוא בטח יקפוץ אליי מבין השורות…" והוא, הייעוד שלי? בשלו.