פיות, אנגרי בירדס ומה שביניהם

חלוקת תפקידים שיוויונית זה הכי טרנדי/ פמניסטי/ פסוודו מודרני (כל התשובות נכונות). אבל האם זה ישים?

לפני כמה ימים זכיתי להיות זבוב קטן על קיר בית העץ המוצב אחר כבוד במרפסת שלנו ושמעתי את בני בן השבע משוחח עם חברה, בת כיתתו, תוך כדי שהם משחקים ב"משפחה" (במילעל): הוא יצא לעבוד ונלחם ברעים ואילו היא, כמה צפוי, נשארה בבית עם הבובה התינוקת.

הוא: "אני יוצא לעבוד".

היא (תוך כדי סידור הבית): "אתה צריך להשיג עוד כסף כדי שנוכל לעבור לוילה"…

שיחה תמימה בין ילדים בני שבע היא שגרמה לי לחשוב שכל עניין חלוקת התפקידים, כמו גם דברים רבים אחרים, היא עניין נרכש שהם קולטים בבית. שיוויון זה לא מה שאנחנו מספרים להם ורוצים שהם יחשבו אלא מה שהם רואים וקולטים בעצמם בחושים המחודדים שלהם. בלי מילים. הדברים הבסיסיים שהם יונקים ביחד עם החלב עוד משחר ינקותם.

בתוך הממלכה הקטנה שלנו הרי מתקיימים במיקרו כל אותם תהליכים "מדיניים" ובשינויים קטנים כאלה ואחרים, קיימות פונקציות זהות: יש שר חוץ שאחראי על כל מה שקורה מחוץ לבית ושר הפנים. יש שר בלי תיק ויש שר לתרבות ופנאי. יש את האחראי על הבנקים, חשבונות ונותני השירות ושר המדע והספורט שאחראי להעביר ולהנחיל את החשיבות לקיום אורח חיים בריא וספורטיבי. כך, בבית בו בדרך כלל יש בסך הכל זוג הורים אחד, מתקיימות רשויות, ממונים שרים וקיימים לא מעט תיקים וכל אחד נוטל לעצמו הרבה יותר מתיק אחד. לרוב יהיו אלה תיקים בהם אנחנו טובים יותר או בעלי עניין וידע רבים יותר מבן או מבת הזוג ולעיתים סוג של ברירת מחדל ("כי מישהו צריך לעשות את זה"…)

האם יצא לכם לחשוב למשל מי אחראי אצלכם על שיפוץ הבית/ טכנאים/חשמלאים ואנשי מקצוע אחרים ומי אמון על חזותו? מי מנהל ביד רמה את החשבונות ומיני התשלומים ואחראי על כל נושא הבנקים? האם את אחראית תרבות וקישרי קהילה וזו הדואגת להפגיש את הילד עם חברי הכיתה ואתה אחראי על ביטוח וטסטים לרכב? האם זה הפוך? איך היה במשפחה הגרעינית שלכם כשאתם היתם ילדים והאם העתקתם את המודל גם למשפחה החדשה שלכם? אילו מטלות בית הם בתחום אחריותך ואילו בתחום אחריותו?

בתור זבוב קטן, עפתי מקיר הבית מעץ שבמרפסת הישר לשולחן העבודה והרהרתי בחלוקת התפקידים כפי שהיא נתפסת אצלנו בבית בעיני הילדים, כפי שהיא נתפסה בעיניי, בבית הוריי, כשאני הייתי ילדה בבית הספר היסודי. וכך, מוקפת בהררי ספרים ועטיפות, תוך כדי שאני ממלאה את חובי לאומה ועוטפת בהנאה ספרים לכיתות ב' וג' הממשמשות ובאות, נזכרתי בילדותי. איך היינו חוזרים עם שלל של כלי כתיבה חדשים בריח פלסטיק וכל אחד מאיתנו היה מכין את הספרים שלו במערום. אבא שלי ישב כבר בפינת האוכל עם מאוורר רגל ישן ופרנק סינטרה ברקע ועטף בתשומת לב ובדייקנות רבה כל ספר וספר. משסיים חבילת ספרים אחת, היה מתפנה לרעותה והכל, כאמור, בדיוק וסבלנות אין קץ. בתום טקס העיטוף, אם היינו מבקשים יפה הוא היה כותב לנו באותיות תנ"כיות מעוטרות גם שער יפה למחברת אותו הינו צובעים ומקשטים במדבקות. כך הינו מתחילים את השנה, מצויידים במחברות מקושטות ומסודרות שהיו מתבלות ודוהות כבר לקראת החגים.

היום, במשפחה הגרעינית הקטנה שלי, לקחתי על עצמי את מלאכת העיטוף ובלי משים כנראה שאני משחזרת לא מעט מהטקס הטרום בית ספרי שהיה נהוג אצלנו בבית ילדותי, כשאת פרנק סינטרה מחליפה מחרוזת שירי מירי מסיקה שבוקעת מחדרה של בכורתי בת השמונה. לא יכולתי שלא לחשוב כמה נכון גם כאן המשפט "ספרים עוטפים באהבה או שלא עוטפים בכלל".

שתי ערימות הספרים מונחות לפניי. אחת על טהרת הפיות והנצנצים ואת השניה מעטרות דמויות צבעוניות של אנגרי בירדס, "כי דרדסים זה כבר לגמרי פאסה". לעיתים כל ההבדל בין בנים ובנות מתחיל ונגמר בדמויות שעל עטיפות הספרים. הן רוצות להיות פיות ניצחיות המשאירות אחריהן שובל ארוך של נצנצים ואבקת קסמים ואילו הם: לוחמים אמיצים ללא חת – בגוף של ציפור זעירה אך עצבנית.

הרהרתי במשמעות הדבר ומה זה אומר אם אצלנו אני זו שאחראית על מלאכת העיטוף ו"איך זה בבתים אחרים?". האם בהכרח אחראי לזה האדם היצירתי יותר מבין בני הזוג או אולי זה שיש לו זמן פנוי רב יותר ואולי דווקא הדומיננטי?! זה המנכס לעצמו את התפקיד ומעצב בדמותו את הילקוטים לשנת הלימודים הקרובה?!

כך או כך, ערימות הספרים כבר ערוכות ומוכנות לשנת הלימודים הקרובה והראשון בספטמבר (או העשרים ושביעי באוגוסט, הקרוב מבין השניים), מוזמן להפתיע אותי ולהגיע השנה כבר מחר.

ולעניין הדרדקים שלנו, הם כנראה ייקחו איתם את מה שייבחרו לקחת ולא בהכרח את מה שהיינו רוצים שייקחו ואנחנו, נמשיך לעבוד קשה ולקוות ששיוויוניות, שותפות וחברות טובה יהיו לפחות חלק מהדברים שהם יבחרו לקחת (הרבה לפני שישיגו מספיק כסף ויעברו לוילה…)