סבא שלי – עשרים שנה אחרי

סבא אליעזר שלי היה לוחם. לוחם שקט. הכל הוא עשה באצילות, ברוך ובשקט אינסופי. הוא היה בהגנה ולחם בכל מלחמות ישראל. כשבגר הפך למורה לנהיגה ולימים לבוחן (טסטר). כאלה מהזן הישן והטוב שחשב והאמין שזו המלחמה הפרטית שלו בתאונות הדרכים ובהפיכת הכביש למקום יותר בטוח להיות בו. הוא היה איש משפחה מהזן המשובח: אוהב, מחבק, מתבדח. העולם אצלו נחלק לשניים, זה שהיה עד שבע בערב, אז היו "נותנים חדשות" וזה שהיה אחריו. זמן החדשות היה מבחינתנו מעמד הר סיני – "ציפור לא צייץ ועוף לא פרח". סבא ישב וגמע בשקיקה את דברי המגיש וצקצק בלשונו על עוולות, שחיתויות ואחרות. ציקצוק מתמשך של שעה שנראתה כמו נצח.

לפני 20 שנה הוא נפטר מסרטן ריאות אחרי מלחמה עיקשת ושקטה כיאה ללוחם כמוהו. סיפרו לו שיש לו "דלקת ריאות", משום מה חשבו שככה יהיה קל יותר להתמודד עם ההתדרדרות ועם רצף האירועים שיבואו בעקבות הגילוי. סבא היה איש חכם וצנוע מהזן הישן ובעל חושים חדים וידע תמיד הכל גם בלי מילים. העיניים שלו אמרו תמיד הכל ולכן אני בטוחה שהוא ידע ובכוחותיו האחרונים, שניה לפני שעצם את עיניו למנוחת עולמים, הוא ציווה לכולנו עולם טוב יותר. אני עוד אופטימית.

הייתי בת 16 כשסבא שלי נפטר ושנה אחר כך כתבתי את השיר מלאך לבן:

מלאך לבן

היית מלאך לבן בתוך עולם של רשע,
התגשמות היופי בתוך עולם של כיעור ופשע,
במותך השארת לי חלל גדול בלב
וגם הזמן החולף, לא מצליח לשכח את הכאב.

מה עושים כששוב שוקעים בגעגוע?
מן דבר מופשט כזה, לא עוד איזה צעצוע.
בוכה ומסתכלת שוב לאותה פינה
שם יש תמונה של שנינו – קטנה וישנה.

זוכר איך שהיינו, רק אנחנו חבוקים
וכשהייתי קטנה וקנית ממתקים?
מעניין אם היית מזהה אותי עכשיו אם היינו נפגשים
במקום דמיוני משלנו ובלי עוד אנשים.

זוכר את השעות שבילינו מול ירח?
הכל מסביבנו היה יפה, הכל היה פורח.
איך היינו מבלים במזרקה בתל אביב
ואפילו כשירד גשם, לנו תמיד היה אביב.

מאז שהלכת סבא, גם הירח שוב לבד
וכל הפרחים נבלו – לא נשאר אחד.
גם ליד המזרקה כבר אין יותר פרחים
והגשם אז הפך לדמעות של מלאכים.

לפני שלושה שבועות היתה אזכרה, עשרים שנה עברו מאז והוספתי כמה שורות רלוונטיות:

כבר 20 שנה שאתה לא איתנו ועולם כמנהגו נוהג.
תראה את כולנו, איך השתננו, כמה גדלנו והעולם כמנהגו עוד נוהג.
לו יכלו העצים להעיד אודותיך, או לו השמים יכלו לדבר בשבחך, הם בטח היו מספרים על איש אציל, שקט וענו.
על איש צנוע, אוהב והאור בעיניו.
ידעת תמיד לעשות הכל בדרך המיוחדת שלך,
בשקט וברוך האופייניים כל כך, דאגת ועשית לביתך.
וסבתא? סבתא מתבגרת יפה ושומרת על כולנו,
יש לך כבר 7 נינים קטנטנים ואנחנו? כמה גדלנו!
אתה בטח יושב שם למעלה בכסא מלכים וצופה בחדשות שכל כך הקפדת לראות
ומלווה אותנו בדרכים הפתלתלות וצופה גם את אלה הבאות.
כמה ממשלות כבר התחלפו ואת מקומה של שחיתות אחת, תופסת אחרת.
אנשים כאן רצים סביב הזנב של עצמם, האדמה כאן בוערת.
תשמור עלינו סבא, אנחנו מצידנו מבטיחים תמיד לזכור
ולפעמים בחלומות, בלילה – מזמינים אותך לחזור.
סבאל’ה – אין מלבדך אחר.
שנה ועוד שנה ועוד אחת – כבר עשרים שנה שאתה פה חסר!