הדבר הגדול הבא

בני אדם, בעצם אנחנו, ללא ספק ציפורים משונות. הכל אצלנו הפוך, תמיד עסוקים במה שאין:

כשהילדים קטנים, רוצים שיגדלו כבר ואז כשהם גדלים מתגעגעים לריח מתקתק של תינוק. אנחנו מחכים שיתחילו כבר לדבר וכשהם מתחילים לדבר אנחנו משתוקקים לרגע אחד קטן של שקט. מנסים להרדים אותם וכשהם נרדמים, מתחשק להכוויץ'. בקיץ מתגעגעים לשבת מול האח הבוער או מתחת לפוך עם כוס שוקו חם ובחורף מייחלים לים ולבריכה "של הקיץ". כשיש תותים, רוצים אפרסקים, אבטיח וענבים וכשאוכלים אבטיח, עסוקים בויטמין סי שיש בתפוז.

איך מסבירים את זה שכשעובדים עושים טבלת ייאוש עד החופש הבא ומיד כשהוא מתחיל, כבר מסמנים איקסים לחזרה הברוכה לשיגרה? בארץ רוצים חו"ל ובחו"ל מחכים לרגע של מחיאות הכפיים ול"הבאנו שלום עליכם". כמה מוזר.

כשמפציע השחר, אני מחשבת בזריזות את השעות עד שאוכל להכנס חזרה אל מתחת לשמיכות ולשקוע בשינה עמוקה. הנה, פה זה נגמר כי כשאני נכנסת אל מתחת לשמיכות ועוצמת עיניים, אני ממש לא להוטה שיגיע כבר הבוקר.

אז מה עכשיו? התחד שוט! (סוג של התחדשות)

פסח, אביב, פריחה ויומולדת ממש לאחרונה, הם מקבץ נאה של אירועים בגינם אני שופכת את הקרביים החוצה ומתחילה לסדר כל דבר במקומו. לא, אני לא מאלה שמסדרות את הבית באופן מיוחד לפסח אבל בהחלט מנצלת את ההתחדשות הטבעית באוויר כדי לעשות פה, אצלי, קצת סדר פנימי (אולי פה מעט אגזים, אך יש בי צורך עז לכתוב בחרוזים)

בודקת מה לא בשימוש וניתן לתרומה ומה כדאי לאוורר אחרי חודשים רבים בתוך המגירה. מה זכור לי שהיה פעם וכעת לא נגיש ומה מצבם של האוצרות הפרטיים שלי שאיני מראה לאיש. עושה מאמץ מיוחד לתת קצת חופש לכל מה שנמצא בשימוש מאומץ ובודקת איזה אבר צריך בלון של חמצן, כי הוא כל הזמן רץ?! זהו הזמן שלי בשנה לאביב נעורים פרטי ואישי ונוכחתי לגלות עוד רבים שעושים זאת בעונה הזו ביחד איתי ומנסים להתחקות אחר קצה חוט חדש להתלות בו ובה בעת, להיפרד לשלום מכל הדברים המעכבים, אלה שלא עושים לנו טוב ולא מסייעים לנו להגיע ליעד הנכסף, או לשחות לחוף המבטחים הסמוך.

הופתעתי לגלות בין ערימות הבגדים, הסימבוליים, אלה הקטנים, המהוהים והבלויים, אלה עם הערך הסנטימנטלי אך הלא לבישים בעליל, גם את הבגדים השמורים – הישנים והטובים, אלה שתמיד מרגיש בבית לחזור אליהם. המלבושים הסימליים האלה שלי, גורמים לי להבין את היופי בפשטות, באותנטיות ובנוחות ויחד עם זאת, את הכמיהה האין סופית להתחדשות.

משסיימתי עם הבגדים, פשפשתי בספרים הפנימיים שלי והסרתי מעליהם בעדינות את שיכבת האבק שהצטברה בהם. יכולתי להרגיש שוב צמרמורת וגאווה בכל המעיזים, כשעילעלתי ב"בגדי המלך החדשים", את הרוח בפניו של היידן כשרץ בשדה השיפון, להריח את עליבות החיים וקטנות הנפש של כל אלה שקמו לכלותינו ב"סולם יעקב" ולהרגיש את לחלוחית השמחה בקצה העין על הסוף הטוב ב"סיפור שאינו נגמר". באותה נשימה ארוכה, אני נזכרת בדיקלום משיעור אנגלית של כיתה י' – The road not taken המתאר את הדרך בה לא בחרתי ומבכה את כל מה שכבר לא אהיה לעולם.

רוברט פרוסט מ 1920 /The Road Not Taken

TWO roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I—
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

אני אמצתי את המשפט "טקסט טוב, טקסט לחיים" וזה לגמרי אחד הטקסטים הזכורים, המשפיעים ואלה המהדהדים לי בראש כמעט בכל פניה ובכל שלב בדרך.

עוד לא החלטתי אם בחירת הדרך שהלכו בה פחות היא הבחירה האופטימלית עבורי ובכלל, יש כל כך הרבה יותר משתי דרכים בהן אפשר ללכת, אז מה כדאי לבחור?!

החיים הם מרוץ, כבר אמרו לפניי אבל אני רוצה להאמין שיש לי השפעה על כל צעד במרוץ הזה. אנחנו אלה המחליטים מתי לעשות הפסקות למנוחה, מתי להאיט קצת את הקצב ולא פחות חשוב – מתי לשנות כיוון ולהמשיך למקום אחר לגמרי . אנחנו בוחרים את האנשים שיהיו לצידנו בכל פעם כשנסתכל לצדדים ואת אלה שידחפו אותנו מאחור, כשנתקשה בעלייה הקרובה. אני בהחלט מנסה לרפד את עצמי באלה שארצה שיהיו שם איתי לכשאגיע לקו הסיום.

לאחר החיפוש, הנקיון, הניעור והרענון העצמי ובמיוחד אחרי הררי הזכרונות מפעם, נותרתי עם עניין מרכזי אחד שטרם הצלחתי לפתור: הסנדלר. זה שמתקן לכולם ובעצמו מתהלך יחף, מכירים? האם אפשרי שאני אותו סנדלר? זה שמתקן, משפץ, מבריק ומצחצח ובמיוחד מוודא שהנעל תראה טוב, או לפחות סבירה  לעין, כזה המתאמץ לחייך גם כשקשה ולשמוח בעמל כפיו גם כשהוא כבר הרבה פחות משמח?

הרהרתי במנהל אתר ההיכרויות בן ה-43 שבעצמו עוד רווק. בקונדיטורית שאופה ורוקחת מיני מתוקים ולא מעזה לטעום מהם בעצמה מחשש שתשמין. חשבתי על הנגן החירש, האלכימאי התתרן והזדהתי במיוחד עם המאמן הבילתי ניתן לאימון בעצמו כי הוא לא מעז, לא משחרר. עסוק בלהראות טוב במקום בלהרגיש טוב.

מתחילה להרגיש סוג של הקלה ומתפנה לתפור לי את זוג הנעליים החדשות. הם לא צריכות להיות מבריקות או נוצצות מדי, לא גבוהות ולא נמוכות, לא כמעט ולא ליד. לא מחפשת גרנדיוזי או פומפוזי ולא מעושה שטומן אשליה. מה כן? נעל נוחה ומאפשרת, מאווררת ומוארת, נעל עם מעוף, כזו המתאימה למידותיי ומשאירה גם די מקום לגדול לתוכה וממנה. נעל קצת אחרת עם נגיעה משלי.

מחפשת את הדבר הגדול הבא עבורי. את האתגר וההזדמנות להמשיך ולעוף. הנה, אמרתי את זה.