הכתבה פורסמה בפאוזה ב- 14.11.11
לרגל יום הקשיש הבינלאומי שחל באוקטובר, החלטנו הפעם לתת במה דווקא לזקני השבט שלנו, יותר נכון – זקנות השבט. לכאורה נראה כי רומיה וירדנה הן שתי נשים שונות לחלוטין: רומיה, ילידת תימן, היא אם לעשרה ילדים, שעבדה כרועת עיזים וזמרת בחינות. ירדנה לעומתה היא ילידת הארץ ממוצא רוסי, אם לשני ילדים שהקדישה את חייה לעבודתה בבונדס הישראלי והתחככה באושיות הארץ. אחרי שקולפים את הרושם הראשוני, מתגלות שתי נשים אופטימיות, פעלתניות שלא נותנות לגיל להכתיב להן את הקצב.
לפני 77 שנים, בעיירה קטנה ליד צנעה שבתימן נולדה רומיה מדמוני. שנתיים אחר כך, ביישוב היהודי שבפלשתינה, נולדה ירדנה ילון לזוג הורים יוצאי רוסיה.
היום שתיהן תושבות בהוד השרון – רומיה גרה בבית בו גידלה את עשרת ילדיה בגיל עמל, וירדנה, שחיה את מרבית שנותיה בירושלים, גרה בדיור מוגן ב"עד 120".
לכל אחת מהן סיפור חיים מרתק שמאיר את החוויה הישראלית באור צבעוני. השילוב בין שני הסיפורים יכול להכיל רומן רב יריעה, אך אנו נסתפק בכתבה אחת שנותנת המון כבוד לשתי נשים שקולן ראוי להישמע.
הסתפקות במועט
בהיותה בת שמונה ולאחר שהתייתמה מאמה בתימן, עלתה רומיה לארץ עם שמונת אחיה ואביה. הם הגיעו כמה שנים לאחר שהסתיימה מלחמת השחרור ושוכנו במחנות מגורים לעולי תימן בעין שמר. חייה כילדה זכורים לה במעברים ממעברה אחת לשניה ובתחושת שוני, זרות, קשיי קליטה וחטיפות ילדים (פרשת "ילדי תימן"). בשנות החמישים המוקדמות, לאחר שנישאה בגיל 18 לבעלה משה, הגיע הזוג הצעיר להוד השרון ואף הצליח לרכוש דירת חדר קטנה בשכונת גיל עמל בה גידלו את חמשת ילדיהם בצפיפות מתמדת כששירותי 'בול קליעה' בחצר שירתו את דרי הבית.
לא קשה לגדל משפחה גדולה בבית כל כך קטן?
"ידענו להסתדר עם המעט שהיה" היא מספרת ומוסיפה במבוכה מחוייכת "בלילות, כשבעלי חשק בי, היינו יוצאים להתייחד בצריף העץ אותו בנה בחצר במו ידיו, כדי לקבל כמה דקות של פרטיות".
גם היום, באותו בית בדיוק, חמישים שנה אחרי ולאחר שנוספו כמה חדרים נוספים, כולם בשיטת טלאי על טלאי, קשה למצוא פיסת ריצפה נטולת אנשים. השנים שנקפו, הילדים הנוספים שנולדו, המשיכו את השושלת וכך נוספו עוד עשרים ותשע נכדים וחלק גדול מהמשפחה הענפה עדיין מתגורר בבית. חלקם ביחידות דיור שהוקמו בחצר וחלקם בתוך הבית עצמו. עם רדת הערב מזרונים, מזרונים מרשתים את רצפת הסלון ועליהם מצטופפים נכדיה של רומיה ללינה משותפת בחופשת החג. בבוקר, כמו נחיל נמלים חרוצות, מתעורר הבית לחיים והרבה ידיים, קטנות כגדולות, עומלות בקישוט סוכת הענק שהוקמה בחצר האחורית ומאחדת את כולם.
רומיה עודנה מסתפקת במועט וישנה בחדר קטן ומאולתר, ללא חלון כשוילון דק חוצץ בין החדר להמולה מן הסלון.
בעוד ביתה של רומיה הומה אדם, ירדנה גרה לבדה בדירה קטנה ב"עד 120" אליה עברה לפני מספר חודשים. הדירה מעוצבת כבית צברי- ישראלי טיפוסי, מסודר ומדוייק שאת קירותיו מעטרות עשרות עבודות נחושת שונות ומיוחדות, פרי ידיו של בעלה המנוח.
את ההחלטה לעזוב את ירושלים ולעבור לדיור המוגן והיוקרתי בהוד השרון, היא מתארת כהחלטה לא פשוטה. ההחלטה נבעה מהרצון שלה להתקרב לשני ילדיה – הבן טייס והבת דוקטור לריפוי בעיסוק, המתגוררים עם משפחותיהם במושבי הסביבה.
"הפרידה מירושלים היתה קשה מאוד עבורי", היא מספרת, "לארוז תקופת חיים ארוכה של זיכרונות ועשייה ולעבור דירה בגילי, זה לא עניין של מה בכך".
בטרם מכרה את הבית בירושלים, עשתה ירדנה "יום פתוח", במהלכו חילקה את מרבית רכושה לילדים ולקרובי משפחה אחרים ורק את מעט הציוד הדרוש לה העבירה לדירתה הצנועה בדיור המוגן. "שימח אותי לדעת שמשהו מאיתנו יישאר אצל כל אחד מהאהובים שלנו" היא משתפת בהתרגשות.
ירדנה, אישה נאה ומטופחת המדברת בשקט, ברוך ובצנעה, מספרת שלאחר שחרורה מהצבא, למדה בסמינר לגננות. עם תום הלימודים, מצאה עצמה מצטרפת בדרך מקרה לשורותיו של ארגון הבונדס הישראלי, שעסק במכירת אגרות חוב של מדינת ישראל ליהודים בתפוצות. הכספים שגויסו, הופנו כולם לפיתוח תשתיות בפרט ולפיתוח חזות הארץ בכלל . במהלך עבודתה בבונדס, יצא לה לעבוד בסמיכות לראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון שנמנה גם עם מקימי הארגון וכן עם אישים רמי מעלה אחרים מאותה תקופה.
וכך, בשנים בהן ירדנה מארחת את אורחי הבונדס ועוברת מישיבה לישיבה ומפגישה לקבלת פנים ממלכתית, התמקמה רומיה בביתה החדש בהוד השרון, הפכה לאם ועסקה בטיפול בביתה ובחיות המשק: העיזים, התרנגולים, הברבורים והאווזים ושילבה שירה ותיפוף בחינות, לצורך השלמת הכנסה.
רומיה שנאלצה לצאת ולפרנס כבר בגיל 12 כדי לסייע למשפחתה, מספרת שלא בחלה בעבודות פיזיות קשות. "לא היינו בררנים ועבדנו בכל מה שהיה, בחקלאות, בקטיף בפרדסים ובכל עבודת כפיים".
עד לפני שנתיים עוד עסקה רומייה ברעיית עיזים, אז החליטו ילדיה שמוטב בגילה שתנוח מעט ותפסיק להתרוצץ בשטח עם החיות הקופצניות וסגרו את הדיר.
הגיל בו אפשר להתחיל
רומיה היא תימניה טיפוסית, צריך לראות כדי להבין: אישה קטנה, ממושקפת, לבושה בצבעים ססגוניים וידיה סמוקות מכיתמי חינה. זכיתי לשמוע מעט משירי החאפלות אותן היתה שרה ומתופפת בחינות לפרנסתה ומיד בתום המופע, היא שלפה סיגריית "טיים" נוספת מכיס הסינר שלה ושאבה אותה בשניות. בין הליכה למועדון הסמוך לביקורי הילדים והנכדים, היא עוסקת במלאכת יד, מטפחת את גינת הירק בחצר וממשיכה להדליק סיגריה בסיגריה.
רומיה מעידה על עצמה שהיא מכורה לטלוויזיה, "חדשות, ספורט, הכל הולך" ובערב, היא מתפנה לשוחח עם הילדים והנכדים שפוקדים את הבית בהמוניהם, אחד יוצא ואחד בא ודלת הבית נשארת פתוחה לרווחה בכל שעות היום. ירדנה החליטה שכדי להתקרב לנכדים חשוב שיהיה מחשב בביתה, בעזרתו היא מתעדכנת במעלליו של הדור הצעיר.
כחלק מהחיים בדיור המוגן, ירדנה נמצאת בסביבה חברתית שווה ותומכת של חבריה הפנסיונרים, המבלים יחדיו בפעילויות חווייתיות שונות . היא יוצאים לטיולים, עושה התעמלות מים ומסאז'ים ושומעת הרצאות בתחומים שונים. אחר הצהריים היא מבלה במועדון ומשחקת רמי-קוב עם החבר'ה. על אף הפעילות הענפה מספרת ירדנה שהזקנה קשה לה "עניין הזיכרון והשמות הוא לא מה שהיה פעם. בעבר הכרתי כל כך הרבה ספרים וסופרים, הצגות ואנשים והיום אני לא מצליחה להיזכר בשמות". במשפחתה המורחבת מכנים את התופעה "בעית שמים", היא מחייכת: "שמים ואף פעם לא זוכרים איפה".
טיפים לדור הצעיר
רומיה וירדנה, שתיהן אלמנות שחוו חיי נישואין ארוכים ומאושרים, משתפות בדקות ארוכות של ערגה לנעורים ולבני הזוג שנפטרו בשנים האחרונות.
מה הטיפ שלכן לזוגיות מוצלחת?
רומיה: "חשוב שיהיה כבוד הדדי. חשובה השותפות"
ירדנה: "חשוב לא לשמור בבטן דברים ולדבר על הכל ויותר מזה חשוב לקבל את בן הזוג מבלי להטיף מוסר או לנסות לשנות אותו. צריך לזכור שהאדם העומד מולנו, על כל היתרונות והחסרונות שלו, הוא האדם בו בחרנו ובו התאהבנו ואחרי ריב צריך לדעת להתפייס".
היא מוסיפה אנקדוטה מחיי הזוגיות שלה: באחת מהתאחדויות הפיוס שלה ושל בעלה, ז"ל, הוא התלוצץ ואמר לה "ירדנה, זה בהחלט היה ריב נפלא".
לאחר ששבעו שנים וניסיון בחיים, מתבוננות ירדנה ורומיה בדור הצעיר ורואות בעיניים כלות את ההבדלים בין הצעירים של היום לצעירים של פעם.
מה בכל זאת הייתן רוצות לומר לדור הצעיר?
רומיה: "זה דור קשה ודור שקשה לו. הדור הצעיר הזה חצוף וחסר משמעת. אני דואגת מה יהיה אתם הלאה. פעם היתה יותר אווירה של שותפות וערבות הדדית לכן היה קל יותר במובן מסויים. גידלנו את הילדים בשכונה כקומונה בה כולם עזרו לכולם. היום זה דור אחר בו כל אחד דואג לעצמו. כל אחד עסוק בקיום היום-יומי שלו".
ירדנה: "בדור הצעיר הייאוש כנראה, נעשה הרבה יותר נוח, בדיוק כמו שמתאר שירה של חוה אלברשטיין. לנו היו חלומות ותקוות ולמרות המלחמות והקשיים בארץ החדשה והמתגבשת, תמיד האמנו שאחרי שהן תגמרנה, יגיע עתיד ורוד יותר. כואב לי לראות את פניו המיואשות של הדור הצעיר. גם מאד מדאיג אותי גל הירידה מהארץ בשנים האחרונות. יחד עם זאת, אני שמחה שהנה הם יצאו לרחובות עם המחאה החברתית ותומכת בהם."
מה הסוד שלכן לאריכות ימים?
רומיה: "תמיד להיות שקועים בעשייה ולא לשקוע בחוסר מעש".
ירדנה: "צריך לדעת ליהנות מרגעי האושר הקטנים בחיים: קונצרט, סרט או טיול טוב ולקבל את הטוב שיש לחיים להציע."
למרות האופטימיות, משתפת ירדנה שהיא חתומה על כרטיס ליל"ך = לחיות ולמות בכבוד, כרטיס המאפשר למחזיקים בו לא להאריך את חייהם באמצעים מלאכותיים במצב סופני ומדגישה שצריך לדעת לחיות טוב אך צריך גם לדעת מתי למות, מבלי לסבול ומבלי לאבד צלם אנוש.
