הכתבה פורסמה בעיתון פאוזה בתאריך ה- 12.7.11
תמיד עניינו אותי מאחורי הקלעים של הקרקס הגדול, הנוצץ והכמעט בלתי אנושי הזה. סקרן אותי איך אנשים, בדיוק כמוני, יכולים כמעט לעוף, לשמור על שיווי משקל יוצא דופן כזה ולעשות להטוטים פנומנליים כמו לרוץ עם עיניים מכוסות על גלגל ענק שמסתובב במהירות. בתור ילדה, ניסיתי להציץ אל מאחורי הפרגוד הגדול כדי לראות שכל זה אמיתי ולא חיזיון תעתועים או עוד איזו אחיזת עיניים והשבוע, כשקרקס מדראנו היה כאן, מצאתי שזהו הזמן הנכון ביותר לסגור מעגל ולשמוע ממקור ראשון על החיים שמאחורי הקלעים.
את דאגלאס, המאסטר של להטוטני קרקס מדראנו, פגשתי השבוע לאחר שהייתי עם ילדיי בהופעה, במתחם הקראוונים הסמוך לקרקס שהוקם במתחם 200 בעיר. מתחם הקראוונים נראה כמו התנחלות קטנה או מיני קיבוץ וניתן למצוא בו פרט לקראוונים זעירים גם שירותים כימיים ומטבחון מאולתר מתחת לבד ברזנט כחול ומתוח למשעי ועשרות חבלים צפופים בכל פינה, גדושים בכבסים צבעוניים. שם, נטולי מסיכות ואיפור, חיים אומני הקרקס את חייהם בין הופעה להופעה. החליפות המנצנצות מוחלפות בטרנינג או בג'ינס יום- יומי ואת מחיאות הכפיים של מאות הצופים הנלהבים, מחליף שקשוק הסירים בדרך לארוחה הבאה.
מהצבא לקרקס
דאגלאס, רק בן 27, נשוי ואב לשניים, נולד בקולומביה אך מתגורר עם משפחתו בגרמניה ואת מרבית זמנו בחמש השנים האחרונות הוא מבלה בקראוונים מאולתרים במקומות שונים בארץ ובעולם. הוא מדבר בפתיחות, מישיר מבט ומשתדל לתבל את דבריו בחיוכים, קריצות ובאנקדוטות מצחיקות אך בין השורות אפשר לזהות עצב ובדידות. הוא מופיע, לעיתים ארבעה מופעים רצופים ביום ורגע אחרי שהמסך יורד, הוא חוזר לישון בחדרון של 6 מ"ר, רחוק מאישתו ומילדיו והוא בכלל רצה להיות טייס.
את הראיון, שהתקיים באנגלית, ערכנו על המיטה בקראוון הקטן שלו, עם מזגן מגמגם. בכנות שובת לב דאגלס מספר שעד לפני חמש שנים עוד עבד בצבא הגרמני ולא היה לו מושג איך ולאן יתגלגלו הדברים משם והלאה. כילד, אמנם בילה בקרקס מפעם לפעם אך החלום האמיתי שלו היה להיות טייס. "אולי זו הסיבה שעבדתי בצבא, כדי להיות בקרבת מטוסים" סיפר. בשלב מאוחר יותר הוא למד פרה-רפואה ואחרי הצבא התחיל לעבוד כפרמדיק בקרקס. "מהרגע הראשון בו נכנסתי לקרקס התאהבתי באנשים ובהוי" הוא מודה.
חשוב להבין שבמדינות שונות באירופה ובעולם ישנם מאות ואולי אלפי קרקסים בכל מדינה ולכן העבודה בקרקס או בתפקידים שונים סביבו היא שכיחה ומקובלת. שלא כמו בישראל בה יש קומץ בודד של קרקסים מקומיים, בגרמניה בלבד למשל, קיימים למעלה מ-300 קרקסים ברחבי המדינה.
לאחר תאונה מצערת בה נהרג אחד הלהטוטנים כשנפל מגובה של 30 מטר, חיפשו בקרקס מישהו שיחליף אותו ומנהל הקרקס בזמנו פנה לדאגלאס, חצי בצחוק ושאל אם ירצה לנסות את מזלו כאקרובט. דאגלאס ענה בחיוב וכך אחרי שבוע אימונים מפרך ואינטנסיבי מסביב לשעון הצטרף באופן רישמי כאקרובט קרקס מין המניין. "עד היום אני לא מבין איך התגלגלו כך הדברים אבל עובדה. עד היום אני גם משמש כפרמדיק של הקרקס" הוא מדגיש ומנפנף בתיק כתום וגדול גדוש בציוד רפואי.
איך מתמודדים עם הפחד, אחרי ארוע שכזה?
"משתדלים לא לחשוב על זה. מי שמפחד, עדיף שיישאר למטה ולא יעלה בכלל על המתקן. בקרקס, כמו גם בחיים, אם נתת לפחד להופיע או זיהית מכשול, כנראה שהסתת את עיניך מהמטרה" הוא נשמע נחרץ, כאילו מדקלם איזו מנטרה.
ממה אתה הכי נהנה כאקרובט?
"הצופים. הקהל" הוא אומר בפסקנות. "השמחה של האנשים וההתלהבות שהם מביאים איתם. הם נותנים לי את הכוח והאנרגיה להמשיך הלאה. חשוב לי לספק לאנשים מופע איכותי" הוא אומר ומוסיף, כמעט מתנצל: "מהרגע בו אני עולה לבמה אני רק חושב על הרגע שארד ממנה ועל התגובות והאהבה שאקבל מהקהל. זה שווה הכל".
מתגעגע לריח של הבית
לדברי דאגלאס הריחוק מהבית ומהילדים הוא ללא ספק החלק הקשה ביותר בעבודה. הוא מספר שמשפחתו הגיעה לישראל בחודש שעבר ושהתה במחיצתו שבועיים ועל כך שאחת לחודשיים- שלושה הוא מקפיד על פגישה עימם כדי לשמור על קשר רציף וקרוב ככל האפשר. בנוסף, הם משוחחים דרך הסקייפ מספר פעמים בשבוע ולמרות הכל לא קל לו: "אני מתגעגע לגעת בהם, להרגיש אותם. אין מה לעשות, למרות הקידמה והטכנולוגיה אי אפשר להעביר מגע דרך המצלמה ולא ריח. אני מתגעגע אפילו לריח שלהם. הויתור על שהייה קבועה לצד הילדים והמשפחה הוא ללא ספק אחד הויתורים הגדולים שנאלתי לעשות" הוא מסכם בעצב. לתחזק מערכת יחסים בצורה כזו זה דבר מורכב ודאגלס מודה כי לא פעם נגרמים חיכוכים מרחוק בינו לבין אישתו.
כדוגמה הפוכה, מספר דאגלס כי אומני קרקס אחרים כמו הנס הליצן, נודדים עם כל משפחתם ממקום למקום. אישתו של הנס עובדת בקרקס כנערת גומי והם נודדים יחד עם שני ילדיהם שאחד מהם מופיע גם הוא כלהטוטן בקרקס. דאגלס מסביר כי מאוד חשוב לו שילדיו ירכשו השכלה ויחיו אורך חיים שיגרתי ורגיל.
איך מקבלים במשפחתך את העובדה שאתה עובד בקרקס?
"אמא שלי בטח היתה גאה בכל דבר שאני עושה". הוא אומר ומצביע על תמונה קטנה של אשה עם כובע סומבררו גדול שמחייכת למצלמה ומספר לי שזו אימו שנפטרה כשהיה בן 13. "לעומתה, אבא שלי הוא אדריכל והוא פחות אוהב את העובדה שאני עובד בקרקס. הוא היה רוצה שאעשה משהו רציני יותר. מלומד יותר. משהו שיהוה פחות סיכון לחיים שלי ולחיי המשפחה שלי. הילדים שלי רואים אותי מאושר על הבמה, הם רואים שטוב לי ובמקביל ולמרות גילם הצעיר, הם מבינים שלא פשוט לנהל כך חיי משפחה תקינים".
כיצד תגיב אם ילדיך יבחרו לעבוד בקרקס?
"אני מקווה שבבוא העת יהיו לילדיי כל הכלים ויפתחו בפניהם כל האפשרויות על מנת שיוכלו לקבל את ההחלטה שתהיה הנכונה עבורם. בכל מקרה,אני תמיד אתמוך בכל דבר שיחליטו".
עד איזה גיל אתה חושב שתוכל לעבוד בקרקס?
"כל עוד יהיה לי הכוח ושיווי המשקל הדרושים אני חושב שאהיה על הבמה. אפילו המאסטר שלי בגרמניה, בן 58 ועדיין מאמן להטוטנים ועובד בקרקס". יחד עם זאת מוסיף דאגלס כי לפי תפישתו העבודה בקרקס אינה עבודה לכל החיים ולכן חשוב לו שיהיו לו אפשרויות נוספות לתעסוקה אותן הוא דואג ליצור ולטפח כבר מעכשיו: "חשוב לי להיות מעורב בביזנס ולשמור על קשרים טובים בתעשייה ובכלל עם אנשים ומה אחר כך? אחר כך אלוהים גדול".
קרקס נודד
קרקס מדראנו הידוע כקרקס איטלקי, כבר מזמן לא איטלקי. במתכונתו החדשה, משלב הקרקס אומנים מרוסיה, אוקראינה, קולומביה ומחזיק צוות טכני מרומניה. בסך הכל מונה הקרקס כעשרים אומנים, מתוכם שתי נשים בלבד ואת קטעי הקישור וההנחיה מעביר מנחה מקומי בוגר "בית צבי".
חיי קרקס עשויים להישמע כחיים פשוטים ונהנתנים, אבל דאגלס מצייר תמונה שונה לחלוטין. החיים בקרקס נחלקים לתקופות של הופעות, בהן יש שלוש ואפילו ארבע הופעות ביום, כשכל הופעה עורכת כשעתיים. בתקופות של פגרה או הפוגה, חשוב לתת לגוף לנוח יום או יומיים ובשאר הזמן עושים חזרות כדי לתרגל, להשתפר וללמוד דברים חדשים. בנוסף, מתאמנים על קטעים של קולגות כדי שבזמן פציעה יוכלו להחליף האחד את השני: "חשוב להבין שהריכוז הנדרש לקטע הליכה של 10 דקות על כבל דק כשפרמידה של אנשים עומדים מעליך, משולה למאמץ של שעתיים מבחינת רמת הריכוז והאנרגיה ולכן אין אפשרות לתרגל ברצף ולאורך זמן ודרושה מנוחה" מדגיש דאגלס.
בשעות הפנאי המעטות שנותרות לו, הוא רוקד ריקודים לטיניים כגון סלסה ומרנגה ולעיתים אף משלב מעט ריקוד בהופעתו על הבמה. הוא מספר על אהבתו לטיולים במקומות חדשים, להכרויות עם אנשים ומודה שיש לו חולשה לארוחה טובה במסעדה.
יצא לך להסתובב קצת בהוד השרון?
"הסתובבתי מעט. באופן כללי אני מאוד אוהב את ישראל ואת הקהל הישראלי. הוא חם ומחבק ויודע להעריך עבודה קשה. אין כיף גדול יותר מאדם מבוגר שניגש אליך בסוף הופעה ואומר לך "כל הכבוד, איזה יופי" או מילד קטן שמבקש להצטלם איתך. הקהל כאן בהחלט יודע לפרגן" הוא פוסק.
ישנה דיעה רווחת שבמקומות שונים בעולם מאלצים ילדים לעבוד בקרקס כדי שיוכלו לפרנס את המשפחות שלהם. מה דעתך על זה?
"יש המון בתי ספר לקרקס שמצילים ילדים מחיים עלובים ברחוב ונותנים להם הזדמנות ללמוד מקצוע. אני מניח שישנם גם כאלה שמאלצים אותם אבל זה ממש לא משהו נפוץ". בקרקס מדראנו האומנים נבחרים בקפידה ונמצאים מרצון "ניתן לראות בעיניים את ההתלהבות שלנו ואת אהבתנו הגדולה למקצוע".
מה אנשים לא יודעים על הקרקס וחשוב לך שידעו?
"שהקרקס הוא לא לילדים בלבד!" הוא פוסק ושאסקפיזם למבוגרים חשוב לא פחות מהשעשוע לילדים. לעיתים לבוא עם הילד לקרקס זה תירוץ להורה. בסה"כ זו הופעה טובה עם הרבה אנרגיות שרחוקה מרחק עצום מחיי השיגרה והיום-יום של מרבית האנשים. "האנרגיות, המוזיקה, האפקטים וההופעה עצמה מאפשרים לצופה להתנתק לשעתיים מהחיים בחוץ ולשכוח מהדאגות ולו לזמן קצר" הוא מסכם.
סבב ההופעות הנוכחי של הקרקס צפוי להסתיים בסוף אוקטובר ועד אז עוד מתוכננות לו הופעות רבות במקומות שונים בארץ.
אכן הסיפורים מרתקים – אמנם רק סיפור אחד אבל אני מניח שדי מייצג. כפי שכבר דיברנו – זה כבר לא מה שהיה פעם כשאתם או אנחנו היינו ילדים.
היום גיליתי שלקחו את הכתבה שלי, ערכו בה שינויים ופרסמו אותה בישראל היום בלי לתת קרדיט. העיקר שאת ההשראה הם קיבלו ממני 🙂 אכן דיברנו ודברים השתנו מאוד