יותר מדי זמן בלי כתיבה זה העניין. שבועיים של מציאות מתעתעת וחופשה וילדים בבית והרבה. הרבה מאוד, איך לאמר בעדינות, אקשן?! הבנתי כמה אני צמאה ולא רק בגלל המצות. כמה אני חייבת את האינפוזיה הזו, הכתיבה, השקט, המפלט שלי וישר לוריד אם אפשר. רק לשמוע את גלגלי המוח חורקים שוב לאיטם ומחפשים את הערוץ הנכון לפלס בו דרך. רק כמה דקות של קפה בבוקר, רצוי כשהוא עדיין חם ומיד אפשר לשמוע את הגמיעה האיטית והמבוקרת ולהרגיש את טעמו כשהוא יורד במורד הגרון, מחליק בנפתולי הושט ומתמקם בקיבה. רק כמה דקות של התייחדות שלי עם עצמי ועם כוס הקפה החמה שלי.
פתאום הבנתי כמה הילדים כבר גדלו ואיתם גדלנו אנחנו, קצת פחות, מתקשים להדביק את הקצב. הצרכים, הרצונות גדלו וכן, גם הריבים, הצומי וההתעסקות ואיתם במקביל גדלו תחומי העניין והמעורבות הסביבתית שהם מפתחים למה שקורה ואפילו מנסים לגלות בקיאות בחדשות מפעם לפעם. טוב, מזה באמת קשה לברוח, אפילו לגדולים שבינינו. הם כאלה אנשים קטנים- גדולים ויחד עם זה, כאלה ילדים.
האם אלה הנסיעות המשותפות שהפכו להיות אתגר מעניין בפני עצמו או אולי הפרעות ההיפר שלי נתנו גם כאן את אותותיהן בדמות משחקי מקצבים, סטייל מיומנה, טררם ודומיהם. "אני עושה מקצב ואתם חוזרים אחריי" או מתווכחים שוב, מי עשה טוב יותר את המקצב. אוף עם הויכוחים האלה!
"טם טמטמטם, תקתקתקתתם. עכשיו אתם" ושוב שיברי מקצבים נשמעים מהספסל האחורי ברכב ואז שקט. לשניה. שניה בה הצלחתי לחשוב שכל כישורי המדריכה שלא באו לידי ביטוי בתנועת הנוער גואים בי. אולי באמת אף פעם לא מאוחר.
תהיתי איך תמיד מתחשק מה שאין. בחורף אני מפנטזת על הים ועל גלידות ואבטיח ובקיץ, כל כך חם. מתענגת על כמה כיף זה להתכרבל על הספה מול האח (ולא, אין לי אח בבית, לפחות לא כזה שמחמם בחורף). כשחופש רוצים שיגרה ומיד כשזו מתחילה, בודקים, בלי שאף אחד יראה, מתי כבר החופש הבא. כשטסים, מתגעגעים לארץ ובארץ, רוצים רק לטעום קצת חו"ל. מה יהיה?!
בחרנו במקרה או שלא במקרה לסיים את חופש פסח עם סרט הילדים "חלומו של דולפין". תפסיקו לקרוא כאן אם אתם מתכוונים ללכת לראות את הסרט כדי שלא תהרסו לעצמכם את הפאנץ'. הוא כבר ממילא הרוס.
זה לא סרט של וולט דיסני, שלא תצפו לגדולות ונצורות ואפילו לא תלת מימד. המימד היחיד בסרט מגיש לנו על הצלחת את המסר כמו סטייק אנטריקוט מידיום, קצת מדמם והעומק היחיד שם הוא העומק החזותי של כמה עשרות המטרים מתחת למים, שם מתרחשת העלילה.
לא אספר לכם על הדולפין הקטן, דניאל, שבוחר כנגד כל ההפצרות והאיסורים, לצאת מהלגונה ומהלהקה כדי ללכת אחרי הלב, אחרי החלום שלו וגם לא אגלה איך הקול הפנימי שלו, או בסרט – קולו של הים, מכוון אותו ומזכיר לו שלמרות הקשיים ולמרות קוטלי החלומות, אותם הוא פוגש בדרך, הוא חייב להמשיך ללכת אחרי הלב כי רק מי שמעיז מצליח וכל השאר נשארים כל השאר.
יכולה רק לגלות שנהנתי מהסרט יותר מהילדים ולא כי הוא עשוי טוב, חלילה, רק כי הוא מצליח להעביר מסר פשוט ובצורה מושלמת ועזבו את זה שדניאל משחרר את חבריו מכלוב הזכוכית בו הוחזקו כעבדים ובצורה סימבולית ולא רק, שובר את תקרת הזכוכית ומאפשר להם לצאת לחופש שתמיד היו בו או תמיד היה בהם.
מתמקדת בשאלה אותה ירה הבנדיט בסוף הסרט: "אז מה למדנו מהסרט הזה?"
אני בוחרת לקחת מזה את פסק הזמן הקטן מהמירוץ הזה: שיגרה, חופש (כחלק משיגרה) ושוב שיגרה. מציאות מול תעתוע. עשייה מול געגוע וכשהכל קורה ביחד, זה מבלבל גם אותי. לפעמים.
כנראה שהייתי צריכה סרט ילדים בינוני. הפוגה של שעה וחצי ממחול השדים שבחוץ וחלום (גדול) של דולפין אחד קטן כדי להיזכר בדרך. כדי להרים את הראש מהכאן והעכשיו שלי ולהסתכל רחוק רחוק, אל עבר האופק ולראות שם את המגדלור. הפרטי שלי.
שיגרה ברוכה ורק אם מזדמן לכם, תקפצו לראות את הסרט!
הי מתוקה שלי אהבתי מאוד את הרעיון וכמובן את הכתיבה המעניינת.