רוחות של שינוי

"רוצה ולא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה…" היה המשפט הראשון שענת אמרה מיד כשנפגשנו. מטר ושבעים ואחת סנטימטרים של בחורה חטובה, יפה ובעיקר עייפה, עייפה מהחיים. "איך עושים את זה בפעם אחת, בלי ליפול ובלי לזעזע את המערכת, איך יוצאים מן הסחרחרה הזו ולו לרגע כדי להסתכל מבחוץ, כדי לקבל קצת פרספקטיבה?". כנראה שלאט ובטוח זו הדרך, דרך אחרת אין, כי הרי אי אפשר להישאר באותו מקום כל הזמן ולחשוב על המקום האחר. ללכת באותה הדרך בה הלכנו אתמול ולצפות לנופים אחרים מאלה שכבר ראינו. חייבים לעשות את הצעד הראשון והוא צריך להיות קטן. קטן ושקול. קטן, שקול וזהיר. לפחות בהתחלה עד שתופסים קצת ביטחון.

היה מפתיע לראות את ענת מציצה מבעד למסך הדמעות. היא תמיד נראתה לי כל כך נחושה, כל כך החלטית, כל כך יודעת. כזו שלא נשברת. כך חלפו להן כמעט שעתיים, אני והיא, היא ואני ותילי תילים של מילים ומחשבות וספל תה שומר אחד. תה שומר איכותי שתמיד הרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שאני גומעת ממנו ולא בגלל טעמו המיוחד אלא בגלל הטקס שלפניו ובעבור כל מה שסימל עבורי. הייתי ממש מפנה זמן, זמן איכות לי ולתה שומר שלי ושותה אותו בלגימות קטנות ומדודות, תוך שאני מתרכזת בסידור המידע החדש ובורחת אל תוך עצמי מפעם לפעם ולו לרגע כדי לסדר מחשבות. מיד לאחריו הייתי שבה במיטבי, חדה, ברורה וקשובה, יודעת לאן לנתב את השיחה.

ענת לעומתי, היתה נסערת, לפחות באותה נקודת זמן. משהו בער בה, חוסר השקט שלה לא יכול היה לחלוף על פניי ובוודאי שלא היה נתון לעוררין. היא היתה נחושה מתמיד והפעם היה נשמע כאילו גמלה בה ההחלטה באופן מובהק ובלי להשאיר מקום לספקות. ההחלטה להוציא אל הפועל ולעשות ולא רק לדסקס ולדבר. לא רק לקטר אלא לקחת צעד ולעשות מעשה. עשרות פעמים התדיינו ודיסקסנו על עינייני הקריירה שלה חזור ודסקס, אבל הפעם היא נשמעה שונה ובעיקר החלטית.

כל כך הרבה פעמים שמעתי אותה אומרת כמה היא רוצה כבר לקום ולעשות צעד אקטיבי, כמה היא כמהה לצאת החוצה אל העולם הגדול ולא להיות עוד אחת "תקועה" עוד "מישהי עם פוטנציאל שלא מומש". לא, זה לא היה פשוט לקום בגיל 32,  אולי באמצעו של המסע להגשמת החזון, עם קריירה מצליחה, נוסקת ותופסת תאוצה, עם וותק של שבע שנים ובמחי מחשבה לעזוב הכל ולחולל טוויסט משמעותי בעלילת החיים שרקמה לה. אבל נראה שהפעם זה באמת הגדיש אצלה את הסאה. לא, היא לא תתן לקובי, גברתן מתנשא בגיל העמידה להגיד לה שגברים יותר מסורים לעבודה, יודעים טוב יותר להתנתק מהחיים הפרטיים או ממה שקורה מחוץ לשעות העבודה ומקדישים את עצמם לעבודה ולעבודה בלבד. היא ידעה היטב שזה בא ממקום של ריחוק, ממקום שעסוק בלראות את המשבצת הצרה בה הוא נמצא כאן ועכשיו ולא מטר אחד קדימה. אבל בינה לבין עצמה וגם בינה לביני, היא כבר ידעה שזה היה רק הקש ששבר את גב הגמל שהיה, ככל הנראה, כבר כל כך עייף ותשוש. פצצה מתקתקת. שהיה זה רק עניין של זמן עד שכל ההשלייה הזו תתפוצץ לה בפנים.

קובי, הבוס של ענת ובעיקר הבעלים של "גולדיס" היה גבר נאה בן 53, עם כרס קטנה של הזנחה או "חילוף חומרים איטי" לדבריו. מגרד מלמטה את המטר ושבעים של יהירות, קיטונות של ביקורת על כל דבר ובכל נושא ומעט שיער מאפיר. כי מעט שיער, זה כל מה שנשאר שם. עד לאותה נקודה, עוד היו ביניהם מבטים חטופים כאלה מהסוג של אולי בזמן אחר ובמקום אחר יכול היה לצאת כאן משהו. הוא אף פעם לא היה ממש הטייפ קאסט שלה אבל דרגות או תפקיד בכיר, בלי כל סיבה רציונאלית, היו עושים לה את זה, היתה מודה חרישית. אבל באותה נקודה ממש, החליטה ענת לא להסתפק עוד בלהיות הסגנית, זאת שצריכה להראות ייצוגית ועדינה ומצד שני לחפות עליו בכל הפעמים שחוסר הטאקט שלו פורץ החוצה בלי מעצורים ודורס כל מה שנקרה בדרכו. נמאס היה לה להיות יפה ולשתוק. הפעם היא החליטה לעשות מעשה.

ענת עבדה ב"גולדיס" שבע שנים או "שבע שנים, חודשיים ויום" לדברייה והתקדמה יפה. היא התחילה בתור מטמיעת מערכות מן השורה והפכה להיות יד ימינו של קובי, גם היא מן השורה. שורה ארוכה של סטוצים שהביאה את קובי להתגרש בגיל 48, להינשא לאשה צעירה ממנו כמעט בעשור ולהתגרש גם ממנה תוך פחות משנה וכשהיא בהריון מתקדם. מאז ומתמיד ענת היתה טיפוס כזה שלא מסתדר במסגרות, כך תמיד העידה על עצמה. היתה לה ביקורת על הדרך בה התנהלו הדברים בכל מקום בו עבדה ותמיד היא הרגישה שיום יבוא והיא תעשה את זה אחרת, בדרך שלה. עם קצת יותר מעוף ויצירה מחשבתית ועם הרבה יותר חופש לעשות, להגות וליזום. "נכון, זה לא יהיה קל" היתה אומרת "שכן אני צריכה לדעת בכל רגע נתון בדיוק מה קורה ורוצה לדעת בסוף כל חודש כמה כסף נכנס לי לחשבון הבנק". היה רצתה להפסיק להסתכל דרך החור של הגרוש ויחד עם זאת היתה סופרת ונוצרת אותם. "חסכנית" היא אהבה להגיד.

לא לבחון כל דבר תחת מיקרוסקופ ובכל זאת להצליח לראות את האטומים, זה היה המוטו שלה. כנראה היו אלה האסרטיביות האצילית לצד הביישנות המתקתקה שהצליחו לשבות רבים וטובים וגם רבים ופחות טובים, בקסמה וקרוב לוודאי היו אלה שהצליחו להביא אותה בדיוק למקום בו היא נמצאת היום. קטעי משפטים לא ברורים שמהולים בקול מייבב, מתחלפים בחצי צעקה לא מוסברת אבל עם מסר ברור וחד כתער: "רוצה להיות אדון לעצמי, לנהל לבד את הזמן שלי בדרך שאני מוצאת לנכון ובעיקר רוצה זמן לעצמי, לעצור ולחשוב. נמאס לי להיות עבד שלהם, שפחה של הזמן ובעיקר נמאס לי למכור את השפיות שלי ועוד תמורת סכום מגוחך כזה".

זו לא היתה הפגישה הראשונה בה שוחחנו על סוגיית המחיר, עלות מול תועלת, האם המניע הוא על רקע אישי ואולי נכון יותר יהיה עבורה לחפש משרה אחרת מתחום דומה או אם לאו. לרגעים היה נדמה שהיתה רוצה עבור עצמה משהו לגמרי אחר. ילד שהיא נבהלת מלהגיד את שמו בקול רם. היא הזכירה את אהבתה הגדולה לאומנות מודרנית, לציור, לפיסול, לתפירה: "כל דבר עם הידיים שייתן לי את הפניות הריגשית לחשוב, לעשות, ליצור" אמרה לא פעם. אולי הפעם זה הזמן עבורה לתכנן קדימה בשלבים בטוחים, עקב לצד אגודל, את הקריירה השניה שלה. אולי הפעם תוכל ללכת עם הלב, להקשיב להלמותיו, להתחבר אל הנסתר ולהקשיב לידייה שהיו כמעין המתגבר, אחוזות תזזית ליצור יש מאין.

ניסינו לבדוק ביחד האם היה זה קובי ששבר את גבה של הנאקה או שמא הוא היה רק טריגר. רק קומץ גרגירי חול בשעון החול שכמעט ונגמר.

היא השתתקה פתאום והסתכלה עליי בציפייה. לקחתי נשימה עמוקה ושקעתי מהורהרת במילות השיר שהתנגן ברקע מהרדיו של אחד המשרדים, "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת…" הסטתי מבט לחלון וחככתי ביני לביני איך להגיב, מה נכון להגיד לה שהרי היא נראית כל כך בטוחה ובאותה נשימה גם כל כך אבודה. היא נסערת, היא לא קשובה באמת לשמוע אלא נחושה להגיד. נדמה היה שניתן לחתוך את השקט בסכין. "בואי" הצעתי "תקחי יומיים של רוגע לחשוב עם עצמך מה באמת היית רוצה עבור חייך ולא ממקום של כעס, אלא ממקום בוגר והגיוני של אדם מבוגר שמבין שהוא מתקרב לפרשת דרכים וצריך לבחור בצורה שקולה ומחושבת את המשך דרכו המקצועית. היה לי ברור שאם נפגש בעוד יומיים נוכל להגיע עם תובנות נוספות, לנתח נכון את הסיטואציה ולהוציא ממנה את המיטב באופן נהיר ומחושב.

 היא היתה שקועה, מהורהרת, כמעט לא כאן. הבנתי שהיא מנסה לחשוב עם עצמה מה נכון יהיה לעשות. היא הנהנה לאות הסכמה אך בטרם הספיקה להגיב, שתי יריות צורמות הרעידו את החדר ופילחו את הדממה המדומה ששררה בו. "אאאאא" נשמעה צווחה בדציבלים שהאוזן לא יכלה להכיל. "זאת רינה" שמעתי מילמול חרישי "מישהו ירה בה". נותרנו המומות ומבועתות והסתכלנו האחת על השניה, בלי נוע, עוד דקות ארוכות.

אולי פעם זה יהיה פתיח לפרק הראשון בספר שלי. בנתיים זה שלי וזה שלכם ואם גם אתם רוצים ויודעים שאפשר לעשות דברים קצת אחרת, אתם מוזמנים לנסות. אני כאן.