עלילות מיקי בעיר הגדולה – מציאות מול תעתוע

לא לזה התכוון יואל ריפל כשכתב את לילה בלי כוכב, בזה אני בטוחה ולא לזה התכוונתי אני כשחשבתי על זה שהגיע הזמן, אולי, לקחת עוד חיה בדמות כלב, אחרי שהחבר הקודם שלנו צ'י, כלב בוקסר שובב, הלך לעולמו לפני כשנתיים. חשבתי על כלב, לא על עכבר ולא ככה.

אתמול היה יום ארוך, אנרגטי במיוחד, שהסתיים בשיעור זומבה מקפיץ, כזה שכבר כמעט שלושה שבועות לא היה לי. חזרתי עם קרייב  מטורף למשהו טעים, כי ככה זה, תמיד אחרי ששורפים קלוריות, צריכים מיד להחזירן לגוף, שלא יהיה, חלילה, חוסר.

ציפיתי לראות כלים בכיור והופתעתי לגלות שבעלי היקר הפעיל מכונה ושהשיש מבריק. חשבתי  שאולי אזלו הפירות בבית ולא יהיה לי מה להוסיף לגרנולה והגרוע מכל, עלתה בי מחשבה שאולי הגרנולה המשובחת שלי, זו שאני אוכלת תמיד כשאני במוד של בריאות, חוסלה ואאלץ להסתפק ביוגורט, נטול גרנולה. אבל לזה לא ציפיתי. לא ציפיתי לפתוח את הארון שמתחת לכיור, להרים מעט את מכסה הפח שמרוב עומס כבר היה מעט פתוח בעצמו ולראות אותו. את מיקי העכבר. זה השם שהמציא לו גדעון, חמי, אחרי שכבר התחילה להתנהל בינינו לבין העכבר סוג של מערכת יחסים. לא שיוויונית ולא צודקת אבל מערכת יחסים. אתה רואה אותנו בזמן שאנחנו לא מבחינים בך. אתה פלשת לטריטורייה שלנו, בזמן שאנחנו רק ביקשנו קצת שקט ושלווה בבית הפרטי שלנו. אתה אוכל, אנחנו משלמים על האוכל וגם מנקים אחריך. שישה נפשות בבית אחד שבימים כתיקונם, מונה חמישה.

התעסקתי ממושכות בשאלה האם הגעת אלינו לבד, כשליח טועה בעל מסר, או האם אתה נמצא ומנהל אורח חיים בריא ומזין מפח האשפה שלנו כבר ימים רבים, שלא נאמר שבועות? האם אתה פה לבד או הבאת את ההורים, אחים, אחיות, חברים?

שחף, בכורתי בת השבע (כמעט), סיפרה לי השבוע, ברגע של גילוי לב, שלפעמים היא חושבת שהיא לא חיה אלא חולמת שהיא חיה. וואו, כמה הייתי מופתעת לשמוע ממנה תובנה או הגיג כזה בגיל שבע, כשרבים מאיתנו מתחבטים בו כל החיים: האם אנחנו חולמים שאנחנו חיים או אולי חיים כשאנחנו חולמים?

לפני שהלכתי לישון וקצת אחרי עשר בלילה, עוד ניסיתי לגייס מלכודת עכברים. ניסיון שלא צלח. אנחנו כנראה באמת יחידי סגולה אם באת לבקר דווקא אותנו. ערן או בכינויו "תמני" הגדיל לעשות כשבנה מלכודת מאולתרת משרפרף, מקל, גליל של נייר סופג ובסופו גבינה ודלי חלקלק אליו ייפול מיקי באם ייצלח את המסלול ורגע לפני שיקבל כומתה. מיקי, כנראה, לא צלח את המסלול והוא עוד כאן איתנו, אך זה לא הפריע לי בלילה, לקחת את ההרהור של שחף צעד אחד קדימה ולדמיין דברים שבדיעבד הסתבר לי שלא היו ולא נבראו.

אפילו חלמתי עליך בלילה, מיקי, בשעות השינה המועטות כשכבר הצלחתי לעצום עין מבלי לדמיין אותך קופץ אליי למיטה כדי לתפוס תנומה קלה או הולך לשחק עם הילדים באמצע הלילה. חלמתי שאתה קטן, חמקמק ושובב, בדיוק כפי שאתה, אך האנשתי אותך בכך שנתתי לך יכולת מופלאה לתעתע במכוון ולהפוך מציאות לדמיון ולהיפך.

דמיינתי אותך מתופף עם רגלייך הקטנות על הפרקט בחדרים של הילדים וקמתי מבועתת למטבח, שם נפגשנו אתה ואני לראשונה, כדי לבדוק האם צלחת את המסלול ואתה ממתין לך בשקט בדלי החלקלק לרגע שתושלך חזרה לשדה? חזרתי למיטה לאחר שגיליתי שכל המסלול נעלם ובמקומו מצאתי שרפרף מיותם ואת תמני שמספר לי שהצליח לתפוס אותך ושניים מרעיך.

נרדמתי לבסוף, אחרי אינספור מחשבות והתחבטויות בשאלה איך הצלחת לטפס ארבע קומות של חיפוי שיש ולהגיע אלינו, או אולי הגעת כאקסטרה, על חשבון הבית, כשקנינו תותים אתמול, היישר מן השדה. התלבטתי אולי בכלל הגעת היישר מכיתה א', בין ערימות הספרים, העפרונות הלא מחודדים ושאריות האוכל בתיק. אולי גם אתה רצית, בסופו של יום, רק לחזור הביתה בשלום? אולי.

התעוררתי אחרי לילה נטול שינה ועשיתי שוב את הדרך למטבח והפעם כדי לסדר במקום את החפצים מהמסלול, כדי שהילדים לא ינסו את המסלול הזה בעצמם ויותר מזה, כדי שלא יישאלו לפשרו ויבינו שיש לנו עכבר בבית. מספיק שאני לא ישנה בלילה, למה הם צריכים להיות מוטרדים בעצמם? ביני לביני אני יודעת שכנראה גם התחלחלתי מזה שהם עוד עלולים לרצות לגדל אותו, בדיוק כפי שגידלנו בזמנם את שריקי ותותית השרקנים.

לא דובים ולא יער, לא גבינה ובטח לא עכבר ובטח ובטח לא חבר מרעיו. הכל היה חלום חסר שחר שהתבהר עם בוא השחר. טרם פיצחתי את חידת הגעתו של מיקי אלינו הביתה אבל אני בשלבים מתקדמים במחקר. ובאשר למיקי, הוא בטח עושה לו חיים שם מאחורי הארון וצוחק על כולנו.

לא עוד הרבה זמן מיקי, המלכודת כבר בדרך ולנו יש עוד שיחה צפופה לנהל על השגת גבול בטרם תחזור לשדה שמול הבית ולחבריך העכברים.

יום טוב ונטול עכברים לכולם