ההתאהבות במהלך השירות הצבאי תפסה את ליטל ומאירה במפתיע, בלי אותות ובלי אזהרה – "אהבה בלתי אפשרית" הן חשבו לעצמן כשהחביאו מפני העולם את סוד אהבתן. "ההסתרה מהחברים הכי טובים ומהמשפחות, דווקא היתה החלק הקל" הן מתוודות "הכאב הגדול באמת היה הבריחה מעצמינו. במשך ארבע שנים פשוט חיינו לצד החיים". היום, נשואות באושר, כשהן חובקות ילד משותף ורגע לפני הולדת ... קרא עוד...
יום שבת בערב, קצת לפני פורים של כיתה י"ב. שניים וחצי כוכבים בשמיים, דקות בודדות לפני שיוצאת השבת. אני מחופשת למחצה, בכל זאת מסיבת פורים: ג'ינס, חולצה מכופתרת, מקטורן וכובע של קאוגירל. מחזיקה ביד שקית עם בקבוקי קולה שקניתי לכבוד מסיבת הכיתה שצפויה היתה להתקיים עוד באותו הערב. בדרך למסיבה, תכננתי לקפוץ לבקר חברה שגרה בקרבת מקום. שמחה וטובת ... קרא עוד...
ובכן, מסתבר שיש הרבה יותר דברים שאנחנו עלולים להצטער עליהם ממרום גיל 80 ממה שהעלתי על דעתי, תודה לכל מי שלקח חלק והוסיף סעיפים נוספים לרשימה, על אלה מהפוסט הקודם: נתחרט שהגבלנו את עצמינו באמצעות חוקים מגדריים. תקף לגבי גברים שנמנעו מלימודי בישול, ריקוד או לימודי אופנה וסטיילינג, רק כי "זה עניין נשי", או נשים שויתרו על משרת חייהן בנגריה. ... קרא עוד...
"היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", השיר לא מרפה ממני ולא, היא לגמרי לא דומה, היא בהחלט אחרת. כמו כולנו, דומים ושונים כל כך. היא כבר לא נערה והיא יודעת הכי טוב מה נכון לה. כל החיים אמרו לה "תהיי כמו כולם. תעשי, תלמדי, תתחתני ותלדי. אל תשאלי שאלות. ככה. כי צריך. כי אמא רוצה לסמן ... קרא עוד...
נולדנו באותו יום, באותו מקום, באותה שעה. היא ואני, אני והיא ועוד זוגות-זוגות של אנשים. דואליות אינסופית של תאים ורקמות ומחשבות. בריות. אני הייתי בת יומי והיא, המקבילה שלי, נולדה בת שמונים, בדיוק כמו בראד פיט בסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" ומאז אנחנו יחד, חיות בסימביוזה מושלמת, מפתחות יקומים מקבילים, נוגעות, לא נוגעות. תמיד שם, כתאומות שהופרדו בלידתן. אני ... קרא עוד...
"האייפון שלו ציפצף על השולחן" סיפרה לי ר', חברה טובה. "אני לא יודעת למה אבל לצפצוף הזה היה צליל אחר. כואב יותר. חד יותר. ברור. צפצוף שפתח אחריו תיבת פנדורה שלמה של קשר מקביל שהוא מנהל בשנתיים האחרונות. היא ידעה עליי, עלינו, על הילדים, לאורך כל הזמן. זו רק אני האהבלה שבחרה להאמין שהנסיעות התכופות לחו"ל זה באמת "מהעבודה" ושהחיובים ... קרא עוד...
רוב רובו של הגזע האנושי בכלל ורובנו, נשים הרודפות אחרי הזנב של עצמנו, על שלל מטלות וטרדות היום-יום בפרט, נוטות לוותר לעצמנו לא מעט וכמו כל דבר גדול, גם ויתור עצמי מתחיל בדברים הקטנים, במילים שאנחנו בוחרות להשתמש בהן כשאנחנו מתארות סיטואציה או מסבירות לאחרים ובעיקר לעצמנו – "למה". וכמו כל דבר בו אנחנו אלופות, כך גם בתירוצים. אז ... קרא עוד...
זוכרת רק מים. כל כך הרבה מים מקיפים אותי עד כי נדמה שהעולם כולו הוא ים גדול ואמתני. אין לי אוויר. כל נסיון לקחת אוויר רק גורם לי לשקוע, מוריד אותי עוד קצת למטה. עפה לי הגומיה לשיער וכל גל שהגיע הכניס לי קווצות שיער לפה, לאף. זו הפעם הראשונה שהבנתי שכמויות השיער שלי הם לא יתרון, באופן מובהק. בגל ... קרא עוד...
התעוררתי לציוצי ציפורים בבוקר קריר של ינואר. אני לא זוכרת לומר בוודאות אם יום שבת היום או ראשון. נדמה כי ישנתי שנים. קטעי מחשבות לא ברורות מתערבבים האחד בשני. בתמונה אחת התינוקת שלי מנמנמת עליי בתוך מנשא באמצע טיול בהרי ירושלים. Ages ago. באחרת, אני מלווה את איילי, האמצעי שלי, לבקו"מ. טיולים. אנשים. אהבות. קטעי שיחות לא ברורות. זכרון אחר ... קרא עוד...
יום הכיפורים תשל"ד. שעת חצות חלפה מזמן. מוקדם יותר הבוקר הקפיצו אותנו בחזרה לבסיס. פרצה מלחמה. כבר למעלה מארבע עשרה שעות שלא קמתי מכיסאי במעבדה, כל כולי שקוע בתיקון מכשירי קשר שאמורים לצאת מחר לחזית. האדרנלין דוחק ביעילות את העייפות אך בה בעת גם לא נותן למוחי מנוח. מחשבותיי מדלגות בחוסר שליטה בין הדאגה לאבי ששוכב באיכילוב נלחם על חייו ... קרא עוד...