בתור מי שקוראת, כותבת ובעיקר מוחקת לא מעט כדי לכתוב שוב על מנת שיהיה מה למחוק, אני יודעת שמילים הן כוח, הן מהות, הן בוראות ויוצרות הוויה קיומית, מתארות מציאות, ממליכות מלכים ומנפצות חלומות. הן סוד החיים. מעריכה את התוצרת של אמנים טובים המחזיקים בצד השני של העט, נותנים דרור למילים. היום אני יודעת היטב לעמוד על טיבן להסביר, לספר, ... קרא עוד...
בעקבות גל המכתבים העצמיים ששוטף את המדיה הכתובה ובעקבות הגל של אלון (אלון גל) והקואוצ'ינג, שכידוע לא פסח גם עליי והביא איתו כמה חברים טובים לדרך וערימות של תרגילים מעולים לחיים, החלטתי לתת לעצמי מתנה לגיל 38. כן, כן, מתנה לעצמי. אמנם, אני לא חסידת המתנות, אוהבת לתת, פחות טובה בלקבל. למה? כי זה מביך ומחייב ולרוב גם מאולץ וסתמי ... קרא עוד...
לפני מספר שבועות נפגשתי עם יעל. או בשם ה"במה" שלה יעלי. לא, לא ההיא, מישהי אחרת. שמודעת, שלא מודעת ובעיקר שמשתפת הרבה, בכל תחום וכל הזמן. כזאת שמציפה בפרטים, סוחפת. נפגשנו בבית קפה קטן ושכונתי. רצינו מקום שקט, לא גרנדיוזי, שנוכל לדבר. יעלי אוהבת "ספייס" וגם אוהבת לדבר. היא מדברת בקצב מסחרר של 80 מילים לדקה, יותר מהר מקלדנית בבית ... קרא עוד...
"הדף הלבן הכי גדול בעולם" היה הספר השלישי שכתבתי באוק' 2010, כאמא לשני קטנטנים: שחף היתה אז בת 6 וקצת ואיילי בן 5. כל לילה מחדש הייתי יושבת לידם ומנסה להרדים ולהרגיע ואז, בפעם המי יודע כמה שמצאתי את עצמי אומרת "אבל אתם יודעים שאין באמת מפלצות" ואחרי שהקראתי "רק עוד ספר אחד" וסיפרתי בדיחות. התגנבתי לסלון ופתחתי את הלפטופ ... קרא עוד...
חלק א' “שתוקי הוא ילד שאין יודעים מי אביו. כזה שכשהוא שואל שאלות על אביו הביולוגי אימו משתיקה ומהסה אותו, לכן הוא שתוקי. דני הוא שתוקי. שתוקי שלי”. הוא נולד מתרומת זרע כשהיתה ליאת בת 39, רגע לפני שהרכבת הביולוגית שלה נסעה לבלי שוב. שנייה לפי שהשעון ההורמונלי שלה שבק חיים והביציות שלה כבר היו תשושות משנים של ציפייה ריקה. ... קרא עוד...
הם חיים בקירבנו, עובדים עבורנו, עוברים לידינו רכובים על אופניים או ברגל כמעט בכל יום ובכל זאת, הם כמעט אינם נראים. צין ג'ונג, ג'ואו בינג וסאנג צינג פנג הם שלושה סינים שהגיעו לארץ כדי לעבוד בבניין על מנת שיוכלו לשלוח כסף למשפחה שהשאירו מאחור בכפרים הנידחים, בסין הרחוקה. בשם הפחות סקסי מכנים אותם "עובדי בניין" או "עובדים זרים". והם מצידם? ... קרא עוד...
"אני לא חושבת שאוכל להגיע היום" היא כתבה והוא, שאף פעם לא נשאר חייב, סמס לה בתגובה "אני לא אעמוד בזה, לא מקבל לא כתשובה, את חייבת". קיתונות של מילים, הררי זיפזופים, צפצופים מרטיטים. היא לו והוא לה ושניהם בלה לה לנד הפרטי שלהם, בטוחים שהקשת שאך נראתה בשמיים כאילו הומצאה בשבילם, אות ומופת לברית אהבתם הניצחית, זו שהחלה אך ... קרא עוד...
שנים היא שואלת, לא תמיד הוא עונה. שנים שהיא מפרקת, ימים כלילות הוא מרכיב ובונה. כשהוא מתחיל, היא אותו מסיימת, הוא אוהב את הצליל שבו היא גומרת. הוא צולל בעינייה ועוד מזהה בם את אותה נערה – ברונטית, חומת העיניים – צחורה וברה. הוא מספר לה בדיחות, היא ממנו צוחקת, הוא אוהב את הדרך בה היא מנשקת. הוא מכיר בה ... קרא עוד...
"בין סלעיה בגליל, חבויה בחיק ההר, משתקפת בכנרת עין ראש פינה – תל נסתר" ראש פינה הינה מקום קסום לטייל בו בשל הניגודים הרבים שהיא טומנת בחובה ובהם, היא משלבת חדש וישן, עדכני מול נוסטלגי, הוויה וקסם. כמעט מנגישה את דור המייסדים של בניין והקמת הארץ עם מבנים, ארכיטקטורה, אווירה ואותנטיות המצפינים בתוכם סיפורי גבורה מימי "אנו באנו ארצה" מחד, ... קרא עוד...
כשהיה דני מרשנסקי בן שנה וחצי הוא לא יצר קשר עין, לא הושיט ידיים ולא ביצע כל מחווה תקשורתית אחרת. כשקיבלו הוריו את האבחה החד משמעית כי דני אוטיסט, אימו נחמה, עזבה את עבודתה ונשארה עימו בבית על מנת לגדלו צמוד אליה ואילו אביו, שלומי, פיתח עבורו תוכנות לימוד מיוחדות בעזרתן תקשר דני עם הסביבה ואף החל לקרוא. היום, בגיל ... קרא עוד...